התחייה המובטחת למֵתי המדבר

כאשר ביקש הקדוש-ברוך-הוא להמית את עם ישראל לאחר חטא המרגלים, התפלל משה-רבינו לביטול הגזרה. בין דבריו אמר, כי אם יומתו בני-ישראל עשויים הגויים לטעון שהשם הרג אותם משום שלא הצליח להביאם לארץ-ישראל.

מדוע השתמש משה בטיעון זה, האם לא היו בני-ישראל כשהם לעצמם ראויים כי יתפלל על חייהם?

התשובה נעוצה בהבנת מהותו של חטא המרגלים. חטא זה, שבא לאחר כמה חטאים נוספים, הוכיח כי אמונתם של בני-ישראל לוקה בחסר עמוק וכי אין הם מגלים רצון כנה להשתנות. הקדוש-ברוך-הוא ביקש לכפר על חטאם הגדול באמצעות עונש המיתה, כי רק כך יוכלו לזכות בעולם-הבא ולחיות בתחיית-המתים – ולכך לא יכול משה להתנגד. הוא ידע כי מיתתם של בני-ישראל היא טובתם הם.

אלא שמשה טען, כי ענישה כזו תסב נזק אחר. נזק שיהווה המשך ישיר למהותו של החטא. החטא נבע מחוסר אמונה בגדולת השם, והמתת בני-ישראל תביא גם היא לחסר באמונה – אצל הגויים, שיפקפקו בגדולת השם.

הוכחה נוספת לכך שאכן מתכוון הקדוש-ברוך-הוא להקים את מתי המדבר בתחיית-המתים, מופיעה בזוהר הקדוש. מוסבר שם, כי הקדוש-ברוך-הוא השאיר את משה רבינו במדבר וקברו שם, כדי שבבוא העת, כאשר יחיו המתים, הוא יקום יחד עם כל מתי המדבר ויעלה עמם לארץ-ישראל.

ניתן ללמוד מכך על גודל החיבה של הקדוש-ברוך-הוא לכל יהודי באשר הוא. גם כאלו שהידרדרו לתהומות עמוקים כמו המרגלים, בסופו של דבר יתמרקו חטאיהם והם יזכו לחיי הנצח בגאולה השלמה.

(ליקוטי שיחות כרך כג עמוד 96)

‍