Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות כלים פרקים טו-יז

הלכות כלים

פרק טו

הלכה א: אין כלי חרס מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו, ומאימתי הוא גמר מלאכתו משיצרפו בכבשן, התנור משיסיקנו לאפות סופגנין, הכירה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצת התרנגולין טרופה ונתונה באלפס, הכופח אם עשאהו לאפייה שיעורו כתנור עשאהו לבישול שיעורו ככירה.

הלכה ב: תנור שהתחיל לבנותו אם היה גדול משיתחיל בו ארבעה טפחים ויסיקנו מקבל טומאה, ואם היה קטן משיתחיל בו טפח ויסיקנו, הכירה משיתחיל בה שלש אצבעות ויסיקנה, הכופח אם עשאהו לאפייה הרי הוא כתנור ואם לבשל הרי הוא ככירה.

הלכה ג: תנור שהוסק מאחוריו או שהוסק מבית האומן או שהוסק שלא לדעת הואיל והוסק מכ"מ ה"ז מקבל טומאה, מעשה שנפלה דליקה בתנור בכפר מן הכפרים ובא מעשה לפני בית דין ואמרו מקבל טומאה.

הלכה ד: תנור שהסיקו להיות צולה בו ה"ז מקבל טומאה, ללבן בו אונין של פשתן טהור שאין זה עושה מלאכה בגוף התנור.

הלכה ה: תנור שחצצו לשנים והסיק אחד מחלקיו ונטמא במשקין הוא טמא וחבירו טהור, נטמא בשרץ וכיוצא בו מטומאות של תורה הכל טמא, ועובי שביניהן טמא, הוסקו שניהן ונטמא אחד מהן במשקין באויר חולקין את עוביו המשמש לטמא טמא לטהור טהור, בד"א בזמן שחצצו ואח"כ הסיקו אבל הסיקו ואחר כך חצצו ונטמא אחד מהן אפילו במשקין נטמא הכל.

הלכה ו: תנור או כירה של אבן טהורין לעולם, ושל מתכת טהורין משום תנור וכיריים שנאמר יותץ את שיש לו נתיצה ומטמאין משום כלי מתכות, כיצד אין מתטמאין מאוירן ולא במחובר לקרקע כתנור וכיריים ואם נגעה בהן טומאה אפילו מאחוריהן מתטמאין כשאר כלי מתכות ואם נטמאו במת נעשין אב טומאה כשאר כלי מתכות ויש להן טהרה במקוה.

הלכה ז: תנור של מתכת שניקב או נפגם או נסדק וסתמו בטיט או שעשה לו טפילה של טיט או מוסף של טיט הרי זה מתטמא משום תנור, וכמה יהיה בנקב כדי שיצא בו האור וכן בכירה, ואם עשה לכירה פטפוטים של טיט מתטמאה משום כירה, מירחה בטיט בין מבפנים בין מבחוץ עדיין אינה מקבלת טומאה.

הלכה ח: תנור שאינו מחובר בארץ אפילו תלוי בצואר הגמל הרי זה טמא משום תנור שנאמר טמאים הם בכ"מ.

הלכה ט: כור של צורפי מתכות שיש בו בית שפיתה מתטמא ככירה וכן כירת של עושי זכוכית אם יש בו בית שפיתה מקבלת טומאה.

הלכה י: כבשן של סיידין ושל זוגגין ושל יוצרין טהורין, הפורנה אם יש לה דופן מתטמאה.

הלכה יא: אבנים שחיברן זו לזו ועשאן תנור אם עשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ הרי זה כתנור לכל דבר ומתטמא מאוירו, ואם טפלו מבחוץ בלבד מתטמא במגע ולא באויר, חיבר אבנים לתנור ולא חיברן זו לזו מתטמאות עם התנור, חיברן זו לזו ולא חיברן לתנור הרי הן כטירה, חפר בארץ ועשה טירה טהור וטירת הכירה טהור.

הלכה יב: שתי חביות ושני אלפסין שעשאן כירה מתטמאין באויר ובמגע ותוכן של חביות טהור ועובי החביות חולקין אותו המשמש את הכירה טמא והמשמש את תוך החבית טהור.

הלכה יג: העושה שלשה פטפוטין בארץ וחיברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדירה הרי זו טמאה משום כירה, קבע שלשה מסמרין בארץ להיות שופת עליהן את הקדירה אע"פ שעשה בראשה מקום בטיט שתשב הקדירה הרי זו טהורה ככירה של מתכת, וכן אבנים שלא מירחם בטיט שהוא שופת עליהן אינן מקבלות טומאה כאילו היא כירה של אבן.

הלכה יד: העושה שתי אבנים כירה וחיברן בטיט מתטמאה, חיבר את האחת בטיט והשנייה לא חיברה אינה מקבלת טומאה.

הלכה טו: האבן שהוא שופת עליה ועל התנור עליה ועל הכירה עליה ועל הכופח טמאה, עליה ועל הכותל עליה ועל הסלע אינה מקבלת טומאה.

הלכה טז: כירת הטבחים שהוא נותן אבן בצד אבן וכולן מחוברות בטיט נטמאת אחת מהן לא נטמאו כולן.

הלכה יז: שלש אבנים שחיברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחיברן זו לזו ולא חיברן לקרקע בין שחיברן בקרקע ולא חיברן זו לזו אם נטמאת אחת משתי הכירות האבן האמצעית המשמש ממנה לכירה הטמאה טמא והמשמש ממנה לכירה הטהורה טהור, ניטלה האבן החיצונה של כירה הטהורה הוחלטה האמצעית כולה לטומאה, ניטלה החיצונה של כירה הטמאה טהרה האבן האמצעית כולה, נטמאו שתי החיצונות אם היתה האבן האמצעית גדולה נותן ממנה לכירה זו כדי שפיתה מצידה ולכירה השנייה כדי שפיתה מכאן והשאר טהור, ואם היתה קטנה הכל טמא, ניטלה האמצעית אם יכול לשפות על שתים חיצונות יורה גדולה הרי היא טמאה, היו מרוחקין יתר מזה טהורה, החזיר את האמצעית הרי הכל טהור כשהיה, מירחה בטיט מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי לבשל עליה הביצה.

הלכה יח: שתי אבנים שעשאן כירה ונטמאת וסמך לאבן זו ממנה אבן אחת מכאן ולזו אבן אחת מכאן הרי חצי כל אבן משתי אבני הכירה הראשונה טמא וחצי האבן טהור, ניטלו השתים הטהורות שסמך חזרו השתים של כירה לטומאתן.

הלכה יט: דוכן של חרס שיש לו בית קיבול הקדירות והרמץ נתון בתוכו טהור משום כירה וטמא משום כלי קיבול, לפיכך אם היה מחובר בארץ טהור כשאר הכלים ואם ניקב אינו מקבל טומאה ככלי קיבול, מה שאין כן בכירה, הצדדין שלו הנוגע בהן אינו טמא משום כירה, הרחב שלו שיושבין עליו בשעת בישול מתטמא אם נטמא הדוכן, וכן הכופה את הסל ובנה כירה על גבה הרי זו טמאה משום כלי עץ לא משום כירה לפיכך אינה מקבלת טומאה מאוירה ככירה.

פרק טז

הלכה א: תנור גדול שיריו ארבעה טפחים והקטן שיריו רובו, כיצד אם נשבר בגדול ארבעה ובקטן רובו מקבל טומאה פחות מכאן אינו מקבל טומאה, וכן אם נטמא ונתצו עד ששייר בו פחות מארבעה בגדול או בפחות מרוב בקטן טהור, נשאר בו ארבעה או רוב בקטן עדיין הוא בטומאתו, והכירה שיריה שלש אצבעות, הכופח שעשאהו לאפייה שיעורו כתנור, לבישול שיעורו ככירה.

הלכה ב: תנור שנטמא ולא רצה לכתתו כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה חלקים וגורר את הטפילה שעל החרסים עד שנמצא כל חרס מהן עומד על הארץ בלא טיט על גביו, חילקו לשנים אחד גדול ואחד קטן הגדול טמא והקטן טהור, חילקו לשנים בשוה כל אחד מהן טמא לפי שאי אפשר לכוין, אבל טבלא של חרס שיש לה דופן שנחלקה לשנים טהורה, ואם היה אחד גדול ואחד קטן הגדול טמא.

הלכה ג: תנור שחילקו לשלשה ואחר גדול כשנים הגדול טמא והשנים הקטנים טהורין, חתכו חוליות לרחבו אם היה גובה כל חוליא וחוליא פחות מארבעה טפחים טהור, חזר וסידר החוליות זו על גבי זו והמריח עליהם בטיט והחזירו תנור כשהיה הרי זו כמו שעשה תנור אחר ואינו מקבל טומאה אלא מכאן ולהבא והוא שיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין אחר שמירחו, הרחיק ממנו את הטפילה ונתן חול או צרורות בין החוליות ובין הטפילה אינו מקבל טומאה לעולם וזהו שאמרו הנדה והטהורה אופות בו והוא טהור, היתה בו חוליא אחת שיש בה ארבעה טפחים היא מתטמאה במגע ולא מתטמאת באויר ושאר החוליות טהורות.

הלכה ד: תנור שבא מחותך מבית האומן ועשה לו סמוכין שמקבצין אותו להיות כאחד ונתנם עליו והוא טהור ונטמא כשיסיר את הסומכין אותו יטהר ואפילו החזירן הרי הוא טהור, מירחו בטיט מקבל טומאה להבא ואינו צריך להסיקו שכבר הוסק.

הלכה ה: תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח בטיט על הכל מבחוץ ה"ז מקבל טומאה.

הלכה ו: יורת הערביים שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יוכל הטיט לעמוד בפני עצמו מקבלת טומאה ואם לאו טהור.

הלכה ז: המביא שבר חרס ודבקן זה בזה ועשאן תנור ועשה לו טפילה מבית ומבחוץ והסיקו הרי זה מקבל טומאה אע"פ שאין בכל אחד מהן כשיעור.

הלכה ח: פטם שקרזלו ועשאוהו תנור ועשה לו טפילה מחוץ אע"פ שמקבל על דפנותיו כשיעור הרי זו טהור שכלי חרס שטהר אין לו טומאה לעולם אלא אם כן עשאהו תנור ועשה לו טפילה מבית ומבחוץ.

הלכה ט: תנור של סדקין שעשה טפילה לכל אחד ואחד ומקום הסדקין מגולה אינו מקבל טומאה, נתן טיט או סיד או גפסיס על גבי הסדקין הרי זה מתטמא, נתן עליהן חרסית או זפת וגפרית שעוה ושמרים בצק או גללים טהור, זה הכלל דבר שאין עושין ממנו תנור אינו מחבר את הסדקין.

הלכה י: סדק תנור שנתנו כלפי זוית ומירח בטיט מן הצדדין טהור.

הלכה יא: דף של תנור שנתנו בזוית להיות אופה בו טהור, ואם יש בו רוב תנור מקבלת טומאה.

הלכה יב: תנור שנתן בו עפר עד חציו אם נטמא מאוירו בלבד אינו מתטמא אלא מעפר ולמעלה ואם נטמא במגע ונגעה טומאה בו מתוכו נטמא כולו אף מעפר ולמטה.

הלכה יג: הכירה מקום שפיתת שתי קדרות והכופח מקום שפיתת קדירה אחת, לפיכך כירה שנחלקה לאורכה טהורה לרוחבה עדיין מקבלת טומאה, הכופח שנחלק בין לארכו בין לרחבו טהור.

הלכה יד: הקלתות של בעלי בתים שנפחתה קרקעיתה אם היה עומק הפחת פחות משלשה טפחים הרי זו מקבלת טומאה שאם יסיק בפחת מלמטה תתבשל הקדירה מלמעלה, היה הפחת עמוק שלשה או יתר אינה מקבלת טומאה שהרי האש רחוקה מן הקדירה ואינה בשלה, נתן אבן או צרור על פי הפחת עדיין היא בטהרתה, מירחו בטיט נעשת האבן קרקע הכירה ומקבלת טומאה מכאן ולהבא.

פרק יז

הלכה א: כל ידות הכלים הרי הן ככלים ואם נטמא הכלי נטמאה ידו הצריך לה בתשמישו ושאין צריך לה טהור כמו שיתבאר, לפיכך האבן היוצאת מן התנור טפח ומן הכירה שלש אצבעות חיבור ואם נטמא התנור והכירה נטמאו אבנים אלו, ואוכלין ומשקין הנוגעין באבנים אלו נטמאו, ואם נגעו בחוץ לטפח של תנור או בחוץ לשלש אצבעות של כירה טהורין.

הלכה ב: הכופח עשאהו לאפייה שיעורו כתנור, עשאהו לבישול שיעורו ככירה.

הלכה ג: מוסף התנור של בעלי בתים טהור ושל נחתומין טמא בטומאת התנור מפני שסומך עליו את השפוד, כיוצא בו מוסף יורה של שולקי זיתים טמא ושל צבעים טהור.

הלכה ד: עטרת הכירה טהורה, וטירת התנור והוא המקום הבנוי בצידו שמניחין בו את הפת בעת רדייתה בזמן שהיא גבוהה ארבעה טפחים טמאה בטומאת התנור, פחות מארבעה טפחים טהור לפי שאינה חיבור לו, ואם חיברה לתנור אפילו על שלש אבנים טמאה.

הלכה ה: בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה אם נטמאת הכירה במגע נטמאו כולן ואם נטמאת באויר לא נטמאו לפי שאינן חיבור לה אלא מדברי סופרים, ולפיכך עשו לה היכר כדי שלא ישרפו על מגען תרומה וקדשים, וכן כל שאנו אומרין בעניין זה שהוא מתטמא במגע ואינו מתטמא באויר אינו חיבור אלא מדבריהם ועשו לו היכר זה כדי שלא ישרפו עליו קדשים אלא תולין.

הלכה ו: חצר הכירה בזמן שהיא גבוהה שלש אצבעות ה"ז חיבור ואם נטמאת הכירה או חצרה בין באויר בין במגע נטמא השנייה, היתה החצר פחותה מכאן ונטמאת אחת מהן במגע נטמאת השנייה, אבל אם נטמאת אחת מהן מאוירה בלבד אין חבירתה טמאה לפי שאינה חיבור לה אלא מדבריהם, היתה חצר הכירה מופרשת ממנה בזמן שהיא גבוהה שלש אצבעות הרי זו חיבור לה בין לטומאת מגע בין לטומאת אויר, היתה פחות מכאן או שהיתה החצר חלקה ואין לה שפה אין חיבור לה ואם נטמאת הכירה בין מאוירה בין במגע החצר טהורה וכן אם נטמאת החצר הכירה טהורה.

הלכה ז: פטפוטי כירה שלשה היה גובה כל אחד מהן שלש אצבעות או פחות אם נטמאת הכירה בין במגע בין באויר נטמאו שלשתן, וכן אם היו ארבעה, ניטל אחד מהן אם נטמאת הכירה במגע נטמאו שני הפטפוטים שנשארו ואם נטמאת באויר לא נטמאו עמה, עשה לה שני הפטפוטים זה כנגד זה אם נטמאת הכירה במגע נטמאו, ואם נטמאת באויר לא נטמאו, היו הפטפוטים גבוהין משלש אצבעות ולמטה מתטמאין עמה בין שנטמאת במגע בין שנטמאת באויר, ומשלש ולמעלה מתטמאין עמה אם נטמאת במגע אבל אם נטמאת מאוירה בלבד אין מתטמאין עמה, היו משוכין מן השפה בתוך שלש אצבעות מתטמאין עמה בין שנטמאת במגע בין שנטמאת באויר, היו חוץ לשלש אצבעות מתטמאין עמה אם נטמאת במגע ואם נטמאת באויר בלבד אין מתטמאין עמה, ואין מדקדקין בכל השיעורין האלו שכולן הן מדברי סופרים.