השבוע חל א' במנחם-אב, יום פטירת אהרון הכוהן. אהרון היה בן 123 בעת פטירתו והתלמוד הירושלמי מציין שמספר זה קשור גם לאופן קריאת ההלל. מדובר במנהג שרווח בימי קדם, בו החזן הקריא בקול את כל פסוקי ההלל ועל כל משפט ומשפט היו הקהל עונים "הללוי-ה", ובסך הכול היו עונים 123 פעמים. גם הרמב"ם בחיבורו 'משנה תורה' מצטט את המספר ואת העובדה שהוא תואם לשנות החיים של אהרון הכוהן.
 
אם הרמב"ם מצא לנכון לציין בספר הלכות את המספר ואת הסימן שבו, מוכרחה להיות בפרטים אלו משמעות הלכתית. ויש לומר, שהרמב"ם בא לרמוז כי כשם שאהרון הגיע לשלמות חייו דווקא לאחר 123 שנים – כך גם שלמותה של קריאת ההלל מותנית בכל 123 הפעמים שאומרים "הללוי-ה". לפיכך אם יחסיר הקהל אפילו ענייה אחת – המצווה תהיה פגומה.
 
הסבר הדבר: מנהג זה של קריאת ההלל נועד להקל על אלו שלא ידעו להתפלל בכוחות עצמם. שליח הציבור קרא את הפסוקים בקול, ועל ידי שהקהל ענו אחרי כל פסוק 'הללוי-ה' – זה נחשב כאילו הם בעצמם אמרו את הפסוק. לפיכך, כאשר חסרה אפילו ענייה אחת של 'הללוי-ה' – חסר כביכול הקטע שעליו באה אותה ענייה וכאילו שלא נאמר. וזו אפוא החשיבות להקפיד על כל העניות מבלי להחמיץ אף אחת.
 
מסופר בגמרא (סנהדרין צד, א), כי הקדוש-ברוך-הוא חשב למנות את חזקיהו מלך יהודה למלך למשיח, אך לבסוף נמנע מכך מכיוון שחזקיהו התמהמה מלומר שירה על נסים שנעשו לו. מובן אפוא עד כמה חשוב לפרסם נסים שנעשים לנו ולהלל ולשבח עליהם את השם. כך נזכה תכף ומיד שיבוא כבר המלך המשיח ויגאלנו גאולה שלמה.