התורה מציינת שמסעם האחרון של בני ישראל היה אל "ירדן יריחו", ככתוב "ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו". הרבי מבאר שהמלה "ירחו" מרמזת למשיח, כי היא משורש המלה ריח, והנביא ישעיהו אומר שכאשר המשיח יבוא, "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", כי אם "והריחו ביראת ה'". חוש הריח שלו יהיה מפותח ביותר, בגלל יראתו את ה'. 

כאשר המשיח יבוא, עדיין יהיו בינינו אנשים ספקנים. אין זה פלא - חיכינו למשיח מזה אלפי שנה. כאשר הוא יבוא, בקרוב בימינו, ואנשים ישמעו שמשיח כאן, ימצאו בודאי כאלה שיאמרו, "אתם בטוחים? הוכיחו לנו. איך נדע שזהו באמת האדם שייחלנו לו?" ובכן, התורה אומרת שאפשר לבחון אותו. אחד הדברים המופלאים שבהם יוכל המשיח להוכיח את זהותו, הוא יכולתו לדון ולשפוט דברים על פי חוש הריח. דבר זה, בלתי אפשרי לעשותו עם חוש פיזי בלבד. את יכולה לבשל עוף של "העדה החרדית" ועוף אחר מהונולולו, והם ייראו אותו דבר, טעמם וריחם יהיה דומה. העוף של העדה החרדית לא יהיה שונה בטעמו או בריחו רק משום שהוא כשר. אך הגמרא אומרת שהמשיח ידע להבחין בהבדל שבין העופות בחוש הריח שלו. עד היום, במשך כל שנות הגלות, לא שמענו מעולם על צדיק שהיה בכוחו לתת פסק הלכה המבוסס על חוש הריח שלו. לכן, כאשר נפגוש את האדם שיכול לעשות כן, יהיה זה אות ומופת כי אדם זה הוא משיח. על פי זה, ירחו מרמזת, אפוא, למשיח.

בהמשך מסביר הרבי שחייו של האדם הם סידרה של מסעות, כשכל אחד הוא כמו מיצר לעומת המסע הבא אחריו. הנסיונות משתנים ונעשים קשים יותר ככל שאתה עובר אותם. הדבר קורה גם בכל יום כשלעצמו. יש כמובן דרגות שונות.

האומה עוברת את המסעות שלה, והאדם הפרטי, את המסעות שלו. בכל יום, עובר האדם דרך המסעות האלה, מן הרגע שבו הוא מתעורר בבוקר ועד שכבו לישון בלילה. אנו רואים זאת בתפילה. לפני שאדם מתחיל להתפלל, "הנשמה באפו" כמאמר חז"ל. הנשמה עדיין לא הופנמה בו. בשלב זה הוא עדיין רק קצת יותר מבעל-חיים, עם פוטנציאל להיות אדם. כדי להפוך לאדם, עליו להתחיל להתפלל. לשם כך, עליו לנתק את עצמו מכל מה שמתרחש בעולם שמסביבו. בזמן המוקדש לתפילה, שיהיה כמה שיהיה, אין לשמוע רדיו, אין לקרוא עיתון וכן הלאה. זהו המבחן - ריכוז מלא. ואז, כשאדם מתפלל, מובילות אותו התפילות עצמן דרך שלבים. החלק הראשון של התפילה, פסוקי דזמרה, הוא שלב אחד. קריאת שמע הוא שלב נוסף, ותפילת שמונה-עשרה הוא שלב השיא. בנקודה זו, אומר הבעל-שם-טוב, אתה מגיע למצב כזה של ביטול, שאתה כביכול מת. אתה אינך עוד בעולם הזה אלא בארץ ישראל, המקום שבו הנוכחות האלוקית היא בגילוי.

אנו איננו מדברות על האופן שבו אני מתפללת. אינני אומרת לכן, הסתכלו עלי, ותראו תפילה במיטבה. אני מדברת על אדם המתפלל באמונה ובתמימות. כאשר מגיעים לתפילת שמונה-עשרה, מציין השולחן ערוך, צריך האדם לעמוד כעבד לפני קונו. הוא כל כך מבטל את עצמו, כל כך נכנע לפני אדונו, עד שאינו יכול אפילו לדבר בקול והוא מדבר בלחש. זו הדרגה הנעלית ביותר של תפילה. ובכל זאת, אם כי אדם עשה את עבודתו דרך כל הדרגות השונות והגיע לדרגה גבוהה בתפילת שמונה עשרה, בכל זאת, למחרת, הוא מתחיל את כל עבודתו מחדש, מ"מודה אני". יום חדש, קדימה, כלפי מעלה, לכיוון ארץ ישראל. וביום הבא, מכיון שזה שוב יום חדש, ואת אדם חדש, את מתחילה את הכל מחדש - וממשיכה במסע. אלו הם חייו של יהודי. את אף פעם אינך גומרת. תמיד מצפה לך עבודתך, שאותה עליך לעשות.

הרבי מסביר שמצב זה, שבו חיינו הם כמסע מתמשך, יכול להביא לשתי תגובות. האחת, שאדם נעשה מאד שבע-רצון מעצמו והוא יכול לומר, "תראו איזה מרחק עברתי. אני זוכר שלפני שנים הייתי במדרגה הזאת, ועתה, אחר שנאבקתי ועמלתי קשות, אני בדרגה הרבה יותר גבוהה". לגאוותן הזה אומרת התורה, "אל תתגאה כל כך, אולי עברת 22 מסעות, וזה נפלא, אך עדיין לפניך 20 נוספים. כל זמן שאתה בחיים, אינך יכול להסתפק במספר המסעות שעשית". התורה מציינת שהצדיקים אינם נחים אף בעולם הבא. כי לא רק העולם הזה הוא סדרה של מדרגות, אלא אפילו בעולם הבא יש מדרגות על גבי מדרגות.

אך יש גם תגובה הפוכה. את יכולה לקבל דכאון. את אומרת לעצמך, "אלוקים אדירים, הרי זה נורא. אני בדרגה כה שפלה. איך אוכל אי-פעם להגיע לדרגתה של זו? הסתכלו עליה, היא בדרגה גבוהה ממני עשרת מונים, איזה טעם יש להתחיל לנסות אפילו?" גם עבור אדם כזה יש מלה מעודדת. בתורה יש התייחסות לכל מצב. ולאדם כזה היא אומרת: אל תתיאשי, כי הקב"ה מעולם לא התכוון שאדם ילך ממצרים לארץ ישראל במהלך אחד. מלכתחילה אמרה לנו התורה שזה יקח 42 מסעות. אסור לאדם להתייאש אף פעם, כי כל עוד את עסוקה במסעות, כל עוד לא וויתרת ולא הפסקת ללכת קדימה, את עדיין שותפה למסע הגדול. הקב"ה, בוחן כליות ולב והוא שנותן לך נקודות זכות. לעולם אינך יכולה להשוות את עצמך לאף אחת אחרת, כי אינך יודעת מאיזה שלב היא התחילה ומה הן המיגבלות שלה. החשוב מכל הוא, לדעת שעליך להמשיך ללכת, בפשטות, ממסע אחד למסע הבא אחריו, ולהניח לה' לקבוע את הדירוג בין בני האדם. לזו האומרת ביאוש, "תראו איזו דרך ארוכה עוד לפני", אומרת התורה, "אל תוותרי, אחרי הכל, הסתכלי אחורנית וראי איזו דרך ארוכה כבר עשית. עוד כמה צעדים קדימה, עוד קצת מאמץ, ואת תגיעי אל השלב הבא. אל תקחי על עצמך את כל המסע בבת אחת. צעד אחר צעד, בכל פעם שלב אחד. הציבי לך כמטרה רק את התחנה הבאה". ובסופו של דבר, נלך כולנו לארץ ישראל. כל אחת מאתנו תחווה את גאולתה הפרטית, ועם ישראל בשלמותו, אף הוא יגיע לגאולתו.

שנזכה לזה במהרה בימינו!