יעקב קרא לבנו יוסף ומבקש ממנו להשבע שלא יקבור אותו במצרים, אלא יעלה אותו לקבורה במערת המכפלה. לאחר מכן יוסף שומע שאביו חולה והוא הולך לבקר אותו, ואיתו שני בניו - מנשה ואפרים - המגיעים לקבל ברכה מיעקב.
בפרשה הקודמת, פרשת ויגש, יעקב אבינו וכל בני משפחתו - שנים עשר השבטים, יורדים למצרים.
בעליה הראשונה אנו קוראים על ימיו האחרונים של יעקב אבינו, כאשר הוא קרא לבנו יוסף ומבקש ממנו להשבע שלא יקבור אותו במצרים, אלא יעלה אותו לקבורה במערת המכפלה. לאחר מכן יוסף שומע שאביו חולה והוא הולך לבקר אותו, ואיתו שני בניו - מנשה ואפרים - המגיעים לקבל ברכה מיעקב.
בעליה השניה יעקב אומר כי הוא לא חשב שיזכה לראות את יוסף בנו בחיים, והנה הוא זוכה לראות גם את בני יוסף. יעקב מברך אותם שידגו לרוב בקרב הארץ (כפי שהדגים מתרבים, כך יתרבו הם).
בעליה השלישית אנו קוראים על כך שכאשר יעקב בירך את נכדיו הוא שיכל (הפך) את ידיו והניח יד ימינו על אפרים שהיה הצעיר, ואילו יד שמאלו על מנשה שהיה הבכור. יוסף שם לב לכך וניסה לתקן את אביו, אך יעקב סירב למעשה ואמר שהוא יודע את סדר לידתם אך הצעיר יהיה גדול מאחיו. יעקב בירך את נכדיו בכך שכאשר ירצו לברך יאמרו "ישימם אלוקים כאפרים וכמנשה", וכך אמנם הורים מברכים את בניהם בערב יום הכיפורים. יעקב אומר שה' יהיה ביחד עם בני ישראל בגלותם.
בעליה הרביעית יעקב קורא לבניו על מנת לגלות להם מתי משיח יגיע, אך רוח הקודש נסתלקה ממנו ובמקום הסוד הוא מברך אותם. כל שבט זוכה לברכה:
ראובן - בתור הבן הראשון הוא נועד לכהונה ומלכות, אך הוא איבדם אותם במעשיו הפזיזים בקשר למקום שנתו של אביו.
שמעון ולוי - אנשי מלחמה, תכסיסים ותככים.
יהודה - מלוכה, משיח, ושפע של יין וחלב בחלקו.
זבולון - תומך התורה (שבט זבולון עסק בסחר בים והוא היה תומך את שבט יששכר שהיה לומד תורה).
יששכר - לימוד התורה (משבט יששכר גדלו מאתיים ראשי סנהדרין).
דן - שמשון הנביא (שפט את ישראל בזמן הפלישתים).
בעליה החמישית ממשיכות הברכות:
גד - חוזק. רש"י מפרש שגד הוצרך לכך כיון שהוא ירש את נחלתו בעבר הירדן, ואז התנדב לעמוד בראש המלחמה לכיבוש הארץ.
אשר - שפע של שמן זית בנחלתו.
נפתלי - פרי יפה ומילים יפות.
יוסף - סגולה, צדקנות, אבן ישראל ועין הרע לא תשלוט בזרעו.
בעליה השישית ממשיכים בברכה האחרונה לשבט בנימין - שאול שנלחם נגד מואב ואדום, ומרדכי ואסתר שעמדו לישראל בזמן אחשורוש.
יעקב אומר שהוא עומד למות בקרוב, והוא מבקש מהם לקבור אותו במערת המכפלה, אותה קנה אברהם (כמסופר בפרשת חיי שרה). יעקב אבינו נפטר והמצריים בוכים אותו בשבעים ימי אבל, כיון שכאשר הוא הגיע למצרים הוא הביא עמו ברכה (רש"י מציין כי הרעב פסק). לאחר מכן נערכת הלוויה גדולה בהשתתפות חשובי מצרים וכמובן כל בני יעקב שעולים לחברון לקבורה. בני יעקב נשאו את הארון באותו סדר שבו השבטים ליוו לאחר מכן את המשכן במסעותיהם במדבר סיני.
העליה השביעית מתארת את השנים המאוחרות יותר בחיי יוסף במצרים. יוסף חי מאה ועשר שנים. הוא הבטיח לכל אחיו שה' יוציא אותם לבסוף ממצרים ויקח אותם לארץ ישראל, והם הבטיחו לו שהם יקחו את עצמותיו כשייצאו מהגלות, ויקברו אותו בישראל (כפי שאכן הוא נקבר בשכם). יוסף הצדיק נפטר במצרים.
