במאורע הקשה של מכירת יוסף וירידתו לגלות במצרים עוסק החלק האחרון של ספר בראשית, וממנו השתלשל ירידת יעקב ובניו וכל עם ישראל לגלות הקשה והארוכה בארץ מצרים למשך 210 שנה, דבר יסודי ומכונן, שהשפיע על העם היהודי עד סוף כל הדורות, במאמר הנוכחי נתבונן ונתעמק בהתנהגות כל אחד משלושת הדמויות המרכיבות את האירוע הקשה, יעקב אבינו, עשרת אחי יוסף ויוסף עצמו: 

יעקב אבינו
 
איך יתכן שיעקב הצדיק, המובחר שבשלושת האבות, התאבל והצטער על בנו אהובו 22 שנה? הרי בדרך-כלל האבל והכאב על מוות ואובדן דועך ונחלש בחלוף הימים ונשכח מלב קרובי המשפחה ומדוע אצל יעקב זה נמשך כל כך הרבה שנים? חז"ל מסבירים שרק מי שמת באמת נשכח מלב האבלים, "חזקה על המת שישכח מזיכרון האבלים", אבל יוסף הרי נותר בחיים ולא מת, לכן יעקב לא שכח אותו! אבל זה עצמו דרוש הבהרה, מדוע באמת רק מת משתכח מהלב ולא אדם חי, הרי שחושבים שהוא מת והוא עלום מעיני קרוביו ובטוחים שהוא מת?
 
מוסבר בזוהר הקדוש שלאבל וצער על פטירת אדם שני ממדים - של הגוף ושל הנשמה: גם הגוף וגם הנשמה אבלים ומצטערים על המוות, וצער האבל דועך ונרגע בחלוף הזמן, כי הטבע האנושי של הגוף לשכוח, אט אט זיכרון המת פוחת ומשתכח מהלב, הצער והיגון נחלשים ברבות הימים. גם הנשמה הקדושה של האבלים נרגעת ומתפייסת כשהיא חשה שנשמת הנפטר הגיעה למנוחה שלימה בגן-עדן, בצל השכינה הקדושה - אז פוסק צערה ויגונה.
 
אבל כאשר קרוב המשפחה באמת לא נפטר, אלא הוא חבוי אי שם בעולמינו ואינו נמצא במנוחה בשמים, הרי למרות שאכן השכחה של הטבע האנושי שבגוף קיימת - הזיכרון והצער יפחתו כמו באדם מת, שהרי העלמות הקרוב תגרום לשכחה, אבל הנשמה לא תשכח ותירגע, כי היא לא חשה שיש לנשמת קרוב משפחתה מרגוע ומנוחה בגן-עדן, שהרי נשמת הקרוב לא הגיעה למנוחה בגן-עדן, שהרי הוא עדיין חי בעולם. בפרט כשמדובר על נשמת איש קדוש כיעקב אבינו החש ורואה את גן-עדן ויודע בוודאות שיוסף בנו לא הגיע לשם.
 
יעקב אבינו חיפש את נשמת בנו יוסף בגן-עדן ומשלא מצאה שם, לא נח ולא שקט והמשיך צערו ואבלו, ואדרבה ככל שחלפו השנים, ועדיין לא ראה את נשמת יוסף בגן-עדן, צערו הלך והתעצם, מתוך דאגה עמוקה לנשמת בנו אהובו.
 
אחי יוסף
 
מפרשי המקרא מסבירים את הצדדים ההלכתיים של מחשבת אחי יוסף, שהם חשבו שלפי דין תורה מגיע לו עונש מוות (כי לדעתם בעדותו לאביהם שהם חוטאים באיסורי עריות, באכילת אבר מן החי כו' הוא רצה לגזור עליהם עונש מוות, והרי הוא נחשב ל"עד זומם" שזמם להורגם, ומגיע לו על כך עונש מוות), לכן הם השליכוהו לבור מלא נחשים ועקרבים ארסיים ומכרוהו לעבד,
 
אבל השאילה היא היתכן שלאחר מכן, במשך כל 22 השנים שחלפו מהמכירה עד שהם נאלצו לרדת למצרים כשהתחיל הרעב - אף אחד מהאחים לא התחרט על המכירה, ואף אחד מהם לא ניסה לרדת למצרים, או לשלוח לשם שליח, שיחפש את יוסף וישחררו מהעבדות וישיבו לחיק אביו ומשפחתו? הרי כמסופר בפרשתנו, האחים עצמם הכירו בטעותם וחטאם והם אמרו "אבל אשמים אנחנו", אז מדוע ההכרה בחטא לא הביאה אותם לעשות מעשה ולתקנו?
 
ולמרות שהשבטים החרימו וקיללו את מי שיגלה ליעקב שיוסף חי, הרי ראשית יש דרכים הלכתיות לבטל נדר וחרם, ועוד זאת היתכן שלאף אחד מהאחים הצדיקים לא היה מסירות-נפש לחיי יוסף הנמצא בסכנת נפשות ממשית בעבדות במצרים וכן להציל את חיי אביהם יעקב הזקן, המצטער מאוד על מות בנו יוסף והוא עלול למות מרוב יגון וצער?
 
אמנם יעקב היה בזמן המכירה רק בגיל 108 שנה, ואביו וסבו חיו הרבה יותר שנים - יצחק נפטר בגיל 180 ואברהם נפטר בגיל 175 - אבל הרי הם לא חוו טרגדיות שכאלו, אבל על בן במשך שנים כה רבות, צער ועגמת נפש העוללים לסכן את חייו ממש - מדוע אף אחד מהבנים לא ניסה למצוא את יוסף ובכך להציל את חיי אביו?
 
כנראה שהאחים חשבו שאם יוסף יתגלה ויתברר לאביהם יעקב הזקן, ששנאת בניו ליוסף היא כל-כך איומה ונוראית שהם רצו להורגו בבור נחשים ועקרבים ומכרוהו לעבד, זה יגרום לו עגמת-נפש הרבה יותר גדולה ממה שיש לו במצב הנוכחי שהוא אבל על אחד מבניו - יוסף. ידיעת המאורעות שהתרחשו עם יוסף מה שעשו לו כל אחיו - יגרמו לו לצער הרבה יותר כבד שיסכן את חייו הרבה יותר מהמצב הנוכחי שהוא אבל על בנו.
 
ולמרות שבמצב הנוכחי יכול להיות שחיי יוסף בסכנה במצרים, הרי אחי יוסף חשבו שממה-נפשך: אם דרכו של יוסף היתה נכונה וחלומותיו מכוונים משמים - הרי כך או כך הוא יהיה מוגן משמים ולא ייפגע במצרים (כפי שאכן כך היה למעשה); ואם אין אמת בדבריו ומגיע לו עונש מוות, הרי אדרבה זה מה שמגיע לו, להיות עבד ולסבול במצרים.
 
יוסף הצדיק
 
היתכן שלאחר שיוסף התמנה למשנה למלך מצרים הוא לא הלך לפגוש את אביו, או לפחות לשלוח אליו שליח להודיעו שהוא חי? איך יוסף הצדיק לא עשה ככל יכולתו לקיים את החובה המוטלת עליו לכבד את אביו?
 
ובפרט שיוסף עצמו חשש לחיי אביו כפי שרואים שבעת ההתוודעות שלו לאחיו מיד שאל אותם "העוד אבי חי" למרות שהם סיפרו לו שהוא חי, כי הוא חשש שאביו עלול למות כל רגע בשל גודל צערו מהיעלמותו, ולכן הפציר באחיו שוב ושוב "מהרו ועלו אל אבי", "ומהרתם" ותספרו שאני חי, כי הוא חשש שאביו מצוי בסכנת-חיים ממשית, אם-כן מדוע במשך כל תשע השנים האחרונות שהיה שליט והיו בידיו כל הכלים והאפשרויות, לא הודיע לאביו שהוא חי?
 
התמיהה על יוסף היא עוד יותר גדולה: מדוע כשהתוודע לאחיו ושלחם להודיע לאביו שהוא חי, לא הלך הוא בעצמו אל אביו לארץ ישראל, האם מצד מצוות כיבוד הורים לא יותר מתאים שיוסף ילך לאביו?
 
אלא הדבר נבע מעומק אמונתו הטהורה של יוסף הצדיק, הוא הבין שירידתו למצרים כוונה מכוונת משמים בשל הרצון האלוקי, יוסף האמין בהשגחת הבורא על הכל, והוא האמין שאילולי רצון הבורא הוא לא היה מגיע לארץ מצרים. שלוש פעמים הדגיש בפני אחיו שהוא שליח משמים לארץ מצרים: "למחיה שלחני אלוקים לפניכם", "וישלחני אלוקים לפניכם", לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים".
 
יוסף האמין שהרצון האלוקי מכוון על כל אחד ואחד מהגורמים הקשורים לירידתו למצרים: שלו, של אביו ושל אחיו. לכן הוא לא שלח שליח לאביו, וכן הוא עצמו לא עזב את מצרים ללכת לקראת אביו, וכן הוא לא כעס על אחיו על מעשיהם הנורא כלפיו - כי האמין שיד ה' מכוונת את הכל, ועליו מוטלת השליחות להישאר במצרים ואינה יכול לעזוב אותה בשום אופן, אפילו לשם המטרה הנעלית והנשגבת של כבוד הורים.
 
מכל אחד מהדמויות האמורות אפשר וצריך ללמוד לקח ומוסר השכל לדורי דורות, ואנו נתמקד ביוסף הצדיק: על ההתמדה שלו בשליחות האלוקית בכל מצב, אפילו כשזה גובה ממנו מחיר גשמי ומחיר רוחני, הוא מתמיד בשליחות האלוקית שהוטלה עליו.
 
התיקון השלם לעוון מכירת יוסף יהיה בגאולה האמיתית והשלימה, אז יהיה החיבור השלם והאחדות בין כל שבטי ישראל, בין מלכות יהודה למלכות ישראל, ועל-ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות באהבת ואחדות ישראל – נזכה במהרה בימינו לגאולה הלשימה בביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.