וזאת הברכה חומש אחרון. פרשה אחרונה. פסוק אחרון. מילים אחרונות. סיום של התורה כולה. גדול! 

 

היינו מצפים מילים הכי טובות ונישאות - בהתאם לגודל הענין.

 

 אז הנה לכם הפסוקים האחרונים: וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים.  יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ.  יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל.  

 

הפסוקים מתחילים אכן בגדולה המיוחדת של משה, אבל במפתיע, הסוף- קשה: אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל –  מסביר רש"י, שמדובר על שבירת הלוחות לעיני כל ישראל. 

 

איזה נפילה!

 

איך זה יכול להיות שהסיום של התורה, ש"הכל הולך אחרי החיתום (הסיום)", יסתיים בענין רע לעם ישראל?!

 

מסתבר שלאו דווקא....

 

רש"י מביא משל למלך שארס אשה ואז נסע הרחק, כשהוא משאיר אותה עם השפחות. מפה לשם, עשו השפחות מה שעשו ויצא שם רע גם על  ארוסת המלך שביניהן. עמד השושבין שלה וקרע את הכתובה שלה. אמר: אם יאמר המלך להרוג אותה, אומר לו: עדיין אינה אשתך, אין כתובה, אין שטר....

 

המלך וארוסתו-  הקב"ה ועם ישראל. השושבין- משה. ברגע הקריטי, כשהארוסה- עם ישראל, מפר את חוזה האירוסין של "לא יהיה לך פסל" וחוטא בחטא העגל, שובר משה את הלוחות, את "הכתובה". כך הוא מגן על העם: אין עדיין כתובה- אין חטא...

 

רק דמיינו לעצמכם: משה רבינו, מקבל התורה הראשון,  ילוד האשה שזכה בידיו לקבל את הלוחות מהקב"ה- כמה יקרה לו התורה! אבל אם צריך להגן על עם ישראל וללמד עליהם זכות - הוא מעדיף לשבור את הלוחות!

 

ועל מי הוא בכלל מגן כאן? לא על  תלמידי חכמים ארוכי פאות מישיבה בירושלים, אלא על איזה "נוער שוליים", על קבוצת חוטאים בעם! ולמענם, נושא ומרים את לבו המלא אהבת ישראל  מעל הכבוד והיראה כלפי התורה - ושובר את   הלוחות...

 

עכשיו תבינו למה, אחרי כל המעלות שהתורה מזכירה על משה, מסיימת התורה- כמעלה הכי הכי נעלה-  דווקא את אהבת ישראל של משה, אהבה  עד כדי מסירת נפש! הסיום, המקום בו אמור לבוא  התוכן של התורה, מראה לנו, שהשלימות והתכלית של התורה היא- אהבת ישראל! את זה מראה לנו המנהיג היהודי האמיתי....

 

משיחת שמחת תורה תשמ"ז