הציווי לשמור את דיני שנת השמיטה פותח במילים: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם – ושבתה הארץ שבת לה'". מפסוק זה עשוי להשתמע, כי מיד בעת הכניסה לארץ יש לקיים שנת שמיטה. אולם, כידוע, אין הדבר כן; רק לאחר שש שנות עבודה מגיעה השמיטה בשנה השביעית. מדוע אם כן משתמשת התורה בלשון שמשמע ממנה סדר הפוך?
 
תורת החסידות מבארת, כי בכך רומזת התורה כי מצוות השמיטה אינה עניין רק לשנה השביעית, אלא היא המטרה של כל העבודה מראשיתה. לא רק להחליט מראש כי בבוא העת יקוימו דיני השמיטה, כי אם להכיר בכך שהתכלית של כל שש שנות העבודה היא המנוחה בשנה השביעית. יהודי מצווה לעבוד את האדמה כראוי, על פי דיני התורה, במשך שש שנים, מתוך מחשבה שבכך הוא מכשיר את עצמו ואת העולם לקראת הקדושה הגבוהה ששוררת בשנת המנוחה.
 
בנוסף לזאת – לאחר שספוגה הנפש בקדושת השנה השביעית, חוזר יהודי לסיבוב נוסף של שש שנות עבודה, שוב מתוך מטרה להחדיר גם בהן קדושה.
 
רמז נוסף ניתן לראות בהקדמת שנת השמיטה לשש שנות העבודה – אל הגאולה האמתית והשלמה. בשונה מהכניסה הראשונה לארץ ישראל, שהייתה טבעית ולוּותה במלחמה ובכיבוש – הרי שבבוא הגאולה השלמה ישמטו אויבינו את ידיהם מכל ארץ ישראל השלמה וימסרו אותה לידינו מרצון, בדרך נס. באותם ימים גם לא נצטרך לעבוד את האדמה, משום שבאורח פלא תיתן הארץ את יבולה גם מבלי שיעבדוה. ממילא, ייתכן מאוד שאז ישתנה הסדר, ומיד תחול השמיטה, כבר לפני המחזור הראשון של שש שנים (שבהן מותרת) עבודה.
 
(התוועדויות תשמ"ז כרך ג עמוד 275)