פרשת השבוע פותחת בציווי האלוקי למשה רבינו, להורות לכוהנים להישמר מפני טומאה. הציווי מנוסח בכפל לשון: "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם", ומפרש על כך רש"י: "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". האמירה הכפולה באה ללמד, שמעבר למחויבותם של הכוהנים לשמור על עצמם מפני הטומאה, עליהם לדאוג שגם ילדיהם יישמרו מטומאה.
 
בהמשך הדברים מסופר כי משה העביר את הדברים "אל אהרון ואל בניו ואל כל בני-ישראל". 'כל בני-ישראל' כאן הכוונה לבית-הדין, הממונים להשגיח כי הכוהנים ישמרו כהלכה את דיני הכהונה.
 
לכאורה, גם את כפל הלשון בציווי האלוקי ('אמור ואמרת') היה ניתן לפרש במשמעות זהה – הנחיה לבית-הדין. אולם רש"י נמנע מכך, מפני ש"כוהנים זריזין הן" (זהירים וחרוצים), ולא נדרש אפוא להורות לבית-הדין להשגיח עליהם. אלא שמכל מקום, החליט משה מיוזמתו לצוות על כך את בית הדין, שמא הכוהנים ימעדו בשעה שאינם עובדים בבית-המקדש ולא ניכרת אצלם הזריזות והזהירות.
 
כמו הכוהנים העובדים בזריזות ובזהירות, כך בכל יהודי ישנה נקודה פנימית בנפש, שתמיד דבקה בקדוש-ברוך-הוא וממלאת את רצונו. אולם קיימת בחינה נוספת שנקראת 'חכמה' – שאמנם גם היא דבקה בהשם אך לא תמיד זה ניכר. לפעמים הבחינה הזו רדומה ולא פעילה – כמו הכוהנים בשעה שאינם עובדים בבית-המקדש, שעשויים למעוד.
 
ציוויו של משה לבית הדין להשגיח על הכוהנים מזכיר גם לנו להשגיח על הבחינה הזו ולגרום לה להתעורר. אין צורך לחבר אותה לקדוש-ברוך-הוא, כי היא מחוברת ממילא. צריכים רק לעורר אותה – והיא כבר תפעל ככל יכולתה למען התגלותו של מלך המשיח בגאולה השלמה.