העונשים משמיים הנם ביטוי טהור של אהבה. אהבת אב הכואב את התלכלכותם של בניו ומשפשף וממרק אותם כדי להשיב להם את ניקיונם ואף להעניק להם ברק יותר גבוה.
אם חלילה בית-המקדש לא ייבנה עד יום ראשון, יחול בו צום שבעה-עשר בתמוז (נדחה משבת) ועמו ייפתחו שלושה שבועות (עד צום תשעה באב), בהם נוהגים מקצת דיני אבלות לזכר מאורעות החורבן שהתרחשו בימים אלה: בקיעת חומת ירושלים, כיבוש העיר על-ידי אויבינו, ושיאו של החורבן – שריפת בית-המקדש.
מדי שנה אנו משמרים בקפדנות את זכר החורבן. מתאבלים, צמים, מקוננים. לא מתירים לעצמנו להשתחרר ממועקת החורבן. ואמנם מדוע? למה חשוב כל כך לא לשכוח את החורבן? מה העניין להנציח זיכרונות קשים מהעבר?
*
את התשובה לכך נקבל כאשר נבין אל נכון את מהות העונשים המגיעים משמים. עונשים אלה אינם חלילה פורקן של כעס מצטבר. הקדוש-ברוך-הוא אינו חלילה בשר ודם שנמלא חמה כאשר לא מקיימים את רצונו ומגיב בנקמנות. העונשים מאתו נועדו אך ורק לסייע לבני-האדם לחזור לעצמם, אל מה שהם באמת, כפי שהיו בטרם חטא ואף למעלה מכך.
מה שקורה הוא, שכאשר נכשל אדם בעברה מוכתמת נשמתו ברפש רוחני. כדי להסיר את הכתם עליו לעבור תהליך טיהור, ואמצעי הטיהור הם העונשים. העונשים מטבעם מכאיבים, מייסרים ומענים – אבל לא זאת מטרתם. המטרה היא הניקיון הרוחני והטהרה של הנשמה, והכאב הוא רק תוצאה נלווית.
אנו אמנם לא מרגישים את היטהרות הנשמה על-ידי העונשים. באותה מידה שאיננו חשים את הלכלוך שדבק בנשמה על-ידי החטאים. אנו מרגישים רק את הכאב והצער, אבל האמת היא שהכאב והצער נובעים ממשהו שנעשה אך ורק לטובתנו. מתהליך שמיועד לנקות ולרומם את נשמותינו.
במילים אחרות: העונשים משמיים הנם ביטוי טהור של אהבה. אהבת אב הכואב את התלכלכותם של בניו ומשפשף וממרק אותם כדי להשיב להם את ניקיונם ואף להעניק להם ברק יותר גבוה.
כאשר משתף אדם פעולה ומסייע לתהליך הטיהור הרוחני שעובר עליו, הוא ממהר את סיומו. ומהו שיתוף הפעולה? – שיפור ההתנהגות והמעשים והתאמתם לרצון הבורא. וזו אפוא הסיבה שאנו משמרים בתודעה את מאורעות החורבן. המאורעות שאת תוצאותיהם אנו נושאים עד היום הזה – כל עוד לא נגאלנו מהגלות ונבנה לנו בית-המקדש מחדש. הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנזכור שאנו שרויים בעיצומו של תהליך טיהור – כדי שנשתף פעולה ונמהר את סיומו.
במנהגי האבל, אנו נותנים לעצמנו תזכורת מה בעצם עובר עלינו, כדי שלא נשכח את המוטל עלינו – לטובתנו אנו. שלא נשכח לשפר את מעשינו, כדי להאיץ את הטיהור והזיכוך של נשמותינו, ובכך להביא את עצמנו אל הסוף הנכסף של התהליך – הגאולה השלמה.
*
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח קורא ללמוד במיוחד בימי "בין המצרים" את צורת בית-המקדש. ככלל, יש ללימוד על מבנה המקדש סגולה למהר את בניינו בפועל. אך בימים אלה – במיוחד בשנים האחרונות, עת הגאולה כבר ממש בפתח – מוסיף הלימוד ומחדד את ההכרה בכך שכל המטרה באבל אינה להנציח את החורבן – אלא להוביל אותנו אל הבניין. ובלשון המדרש: "ובשכר... שיתעסקו לקרות בה – אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית".
הרבי מוסיף ואומר כי כיום, כאשר אנו קרובים כל כך אל הגאולה, הולך ופוחת רגש האבלות ולעומתו – מתחזק רגש השמחה והציפייה לגאולה. לפיכך, זו גם ההרגשה המלווה את הלימוד המיוחד בימים אלה. הלימוד על מבנה הבית – המפורט בהלכות בית-הבחירה בספר היד החזקה לרמב"ם, במסכת מידות ובפרקים מ-מג בספר יחזקאל – מלבה את הכמיהה והציפייה לראות כבר את הבית השלישי בבניינו. והכמיהה מובילה לעשיית מצוות מוגברת, שבזכותה תתגשם הכמיהה, תכף ומיד ממש.
טיזר
העונשים משמיים הנם ביטוי טהור של אהבה. אהבת אב הכואב את התלכלכותם של בניו ומשפשף וממרק אותם כדי להשיב להם את ניקיונם ואף להעניק להם ברק יותר גבוה
