עד לפרשה הקודמת, פרשת שלח, עם ישראל במדבר היה בטוח שהוא במרחק שלושה ימי הליכה מארץ ישראל, הארץ המובטחת. למרות זאת, בפרשה הקודמת היהודים שלחו את המרגלים לארץ, וכאשר הם חזרו עם הדיווח המעוות - עם ישראל האמין להם. כתוצאה מכך, נגזר על העם להשאר במדבר במשך ארבעים שנה, לפני שיכנסו לארץ.  

בעליה הראשונה אנו קוראים על אדם בשם קורח ממשפחת קהת משבט לוי. קורח החל בקמפיין נגד משה, כשאליו מצטרפים מאתיים וחמישים איש. טענתם היתה שמשה ואהרן לא יותר קדושים מאשר כל הקהל, ולכן הם רוצים לדעת מדוע משה ואהרן מתנהגים באופן מיוחד מעל הקהילה כולה. משה השיב להם שבבוקר הם יישמעו את תשובת הקב"ה על טענתם.  

בעליה השניה משה אומר לקרח ועדתו להכין קטורת לפני השם. בנתיים קורח מסתובב במחנה ומתסיס את האנשים נגד משה ואהרן, וכולם יחדיו התאספו לפני אוהל מועד, אך כבוד ה' הופיע לפתע.  

בעליה השלישית הקב"ה מצווה את משה ואהרן להבדל מתוך עם ישראל כדי שיוכל להשמיד את כולם. משה ואהרן נפלו על פניהם והתפללו שהקב"ה לא יהרוג את כולם בגלל חטא של קבוצה אחת.  

בשלב זה קרה דבר מדהים: האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ובני משפחתו, וכן יצאה אש ששרפה את מאתיים וחמישים אנשי קורח שהקריבו את הקטורת.   בבוקר המחרת החל העם להתלונן נגד משה ואהרן בטענה שהם הרגו את עם השם! גם בפעם זו נגלה כבוד ה' בענן.  

בעליה הרביעית חזר הקב"ה שוב וביקש ממשה ואהרן לצאת מהקהל כדי שיוכל להשמידם, ושוב התחננו משה ואהרן ונפלו על פניהם, אך הפעם אמר משה לאהרן להזדרז ולקחת במהירות את הקטורת ולרוץ אל תוך העם, בגלל שבנתיים החלה המגפה הנוראה להשתולל. אהרן אכן רץ עם הקטורת ועצר את המגפה. רש"י מציין כי כשעלה משה למרום, גילה לו אחד המלאכים את הסוד שהקטורת יכולה לעצור אפילו מגיפה. 

בעליה החמישית מתארת התורה את הבדיקה באמצעות המטות. על מנת להוכיח איזה שבט נבחר על ידי הקב"ה לשרת בקודש, ציוה ה' את משה לקחת מטה אחד לכל שבט ולכתוב עליו את שם השבט ומטה אחד עם שמו של אהרן ושל שבט לוי ביניהם. אותם מטות הונחו באוהל מועד. למרבה הנס, בבוקר המחרת נמצא מטה אהרן כאשר הוא הוציא פרחים, ניצני שקד ואפילו שקדים! בכך הוכח כי אהרן נבחר על ידי הקב"ה להיות כהן גדול.  

העליה השישית מתחילה בכך שבני ישראל סיפרו למשה על פחדם למות מכך שיתקרבו מידי למשכן. הקב"ה ציוה את אהרן ובניו ושבט הלוים להציב משמר ובכך למנוע מזרים להתקרב בטעות למשכן. לאחר מכן הקב"ה ציוה לתת ללויים עשרים וארבע מתנות כהונה הכוללים רשות לאכול מהקרבנות שהעם מביאים וכן לקבל את חמשת השקלים בהם נפדים הבכורות ב"פדיון בכור".  

העליה מסתיימת בכך שהקב"ה אומר שהכהנים לא יקבלו נחלה בארץ ישראל ביחד עם שאר השבטים, אך במקום זה הקב"ה הוא נחלתם.  

בעליה השביעית הקב"ה אומר שהלויים, בדומה לכהנים, לא יקבלו נחלה בארץ ישראל, ובמקום כך הם יקבלו מעשר משאר העם. אך גם הלויים בתורם, לאחר שקיבלו מעשר מהישראלים, הם צריכים להפריש מעשה עבור הכהנים, ואת הנותר הם שומרים לעצמם כתשלום על עבודתם.