לשמה של פרשת-השבוע – במדבר – יש משמעות יתרה בזמן הגלות. החיים בגלות נחשבים ליהודי כחיי מדבר. כשם שבמדבר אין לאדם תנאי מחיה מקובלים – כך בגלות אין ליהודי את תנאי הקדושה הטבעיים שזוקקת נשמתו.
 
אלא שעם זאת, כאשר הגלה הקדוש-ברוך-הוא את בני ישראל, הוא ציידם בכוחות הרוחניים הדרושים להתמודדות עם המצב הלא טבעי עבורם. כל יהודי ניחן ביכולות הנפשיות לקיים את התורה גם בתנאי 'מדבר'.

מסופר על חסיד שביקש מכבוד קדושת אדמו"ר בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש רשות לעלות לארץ ישראל. תשובת הרבי הייתה: "עשה כאן ארץ ישראל". ארבע מילים שממצות את תפקיד העם היהודי בזמן הגלות: לקיים תורה ומצוות בכל מקום ובכך למלא את העולם בקדושה כמו זו ששררה בארץ ישראל הבנויה.
 
חשוב להדגיש, כי כל עוד לא  באה הגאולה השלמה – גם כאשר חיים בארץ ישראל מצויים בעצם בגלות. כי אמנם גם בזמן הגלות גבוהה קדושתה של ארץ ישראל מזו שבחוץ לארץ, אך עדיין זו לא הקדושה שהייתה בה בזמן שבית-המקדש היה קיים ובטח שלא הקדושה שתשרור בה בגאולה השלמה. כך שהתפקיד "עשה כאן ארץ ישראל" מוטל אפוא גם על מי שגר בארץ ישראל.
 
למרות שמדובר בתפקיד המוטל על כלל העם – אסור לאף אחד להקל ראש לגבי מחויבותו האישית בעניין. וכמו שפוסק הרמב"ם: (הלכות תשובה, פרק ג הלכה ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו... וכן כל העולם – חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצווה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
 
(תורת מנחם תשמ"ב חלק שלישי עמוד 1480)