כב אב התשפ"ב (19.08.2022)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

"טל הבדולח" – טל התחייה
תהליך הטהרה המקובל מטומאת מת הוא באמצעות הזאה מ'מי חטאת' – מי מעיין שבהם מעורב אפר משריפת פרה אדומה. בלשון הזוהר מכונה התערובת הזו "שיורי טלא דבדולחא" – שאריות מטל הבדולח. 

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




ימי סגולה
שבועות אלה, בהם קוראים בתורה על בניית המשכן, הם ימי סגולה לביאת הגאולה ובניין בית-המקדש השלישי. לפיכך ראוי שבהם יתעורר כל יהודי ביתר געגועים והשתוקקות לחזות בעבודת הכוהנים בבית-המקדש השלישי, בגאולה השלמה.



|
שתפו:  
חבד » פרשת השבוע


פרשת השבוע
פרשת השבוע - פרשת משפטים, עם פירוש רש"י

יח שבט התשע"א (23.01.2011)

ראשון פרשת משפטים

{א} וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: 

ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]: אשר תשים לפניהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם: לפניהם. ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם: (רש"י) 

{ב} כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: 

כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבד, ומה אני מקים (ויקרא כה מו) והתנחלתם אתם, בלקוח מן הגוי, אבל בלקוח מישראל יצא בשש, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי, לא אמרתי אלא באחיך: כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר (שמות כב ב) אם אין לו ונמכר בגנבתו. או אינו אלא במוכר עצמו מפני דחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר (ויקרא כה לט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, הרי מוכר עצמו מפני דחקו אמור, ומה אני מקים כי תקנה, בנמכר בבית דין: לחפשי. לחרות: (רש"י) 

{ג} אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: 

אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה כתרגומו אם בלחודוהי. ולשון בגפו בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף בגדו: בגפו יצא. מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים: אם בעל אשה הוא. ישראלית: ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חיב במזונות אשתו ובניו: (רש"י) 

{ד} אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: 

אם אדניו יתן לו אשה. מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר (דברים טו יב) אחיך העברי או העבריה, מלמד, שאף העבריה יוצאה בשש: (רש"י) 

{ה} וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: 

את אשתי. השפחה: (רש"י) 

{ו} וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: 

אל האלהים. לבית דין, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו: אל הדלת או אל המזוזה. יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה, תלמוד לומר (דברים טו יז) ונתתה באזנו ובדלת, בדלת ולא במזוזה, הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד: ורצע אדניו את אזנו במרצע. הימנית. או אינו אלא של שמאל, תלמוד לומר אזן, אזן לגזרה שוה נאמר כאן ורצע אדניו את אזנו, ונאמר במצורע (ויקרא יד יד) תנוך אזן המטהר הימנית, מה להלן הימנית, אף כאן הימנית. ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קידושין כב ע''ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חמר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם: ועבדו לעלם. עד היובל. או אינו אלא לעולם כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה י) ואיש אל משפחתו תשובו, מגיד שחמשים שנה קרויים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מפלג: (רש"י) 

{ז} וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: 

וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר. יכול אפלו הביאה סימנים. אמרת קל וחמר ומה מכורה קדם לכן יוצאה בסימנין, כמו שנאמר (פסוק יא) ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותן לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר: לא תצא כצאת העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קדם לחירותה ונותן לה דמי עינה או דמי שנה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי אברים כעבדים כנענים. יכול העברי יוצא בראשי אברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים: (רש"י) 

{ח} אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: 

אם רעה בעיני אדניה. שלא נשאה חן בעיניו לכנסה: אשר לא יעדה. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קניתה הוא כסף קדושיה. כאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים:והפדה. יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסיע בפדיונה ומה הוא מקום שנותן לה, שמגרע מפדיונה כמספר השנים שעשתה אצלו, כאלו היא שכורה אצלו. כיצד, הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים אומרים לו יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שתי שלישיות המנה ותצא מאצלך: לעם נכרי לא ימשל למכרה.אינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא האב: בבגדו בה. אם בא לבגד בה, שלא לקים בה מצות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה ומכרה לזה: (רש"י) 

{ט} וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: 

ואם לבנו ייעדנה. האדון. מלמד, שאף בנו קם תחתיו ליעדה, אם ירצה אביו, ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים. אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך בדמיך: כמשפט הבנות. שאר, כסות ועונה:(רש"י) 

{י} אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: 

אם אחרת יקח לו. עליה: שארה כסותה וענתה לא יגרע. מן האמה שיעד לו כבר: שארה. מזונות: כסותה.כמשמעו: ענתה. תשמיש: (רש"י) 

{יא} וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: 

ואם שלש אלה לא יעשה לה. אם אחת משלש אלה לא יעשה לה, ומה הן השלש, ייעדנה לו, או לבנו, או יגרע מפדיונה ותצא, וזה לא יעדה לא לו ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה: ויצאה חנם. רבה לה יציאה לזו יותר ממה שרבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין ותשהה עמו עד שתביא סימנין. ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר (דברים טו יב) העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן, או אינו אומר שתצא אלא בבגרות תלמוד לומר אין כסף לרבות יציאת בגרות ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם, שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק: (רש"י) 

{יב} מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: 

מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כלם, אפרש: מכה איש ומת.למה נאמר, לפי שנאמר (ויקרא כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, שומע אני בהכאה בלא מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חיב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר מכה איש, ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חיב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, תלמוד לומר כי יכה כל נפש אדם, אפלו קטן ואפילו אשה. ועוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפלו קטן שהכה והרג יהא חיב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה. ועוד, כי יכה כל נפש אדם, אפלו נפלים במשמע, תלמוד לומר מכה איש, אינו חיב עד שיכה בן קימא ראוי להיות איש: (רש"י) 

{יג} וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: 

ואשר לא צדה. לא ארב לו ולא נתכון: צדה. לשון ארב, וכן הוא אומר (שמואל א כד יא) ואתה צודה את נפשי לקחתה, ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד (בראשית כז לג) , שצידת חיות אין נופל ה''א בפועל שלה, ושם דבר בה ציד, וזה שם דבר בו צדיה ופועל שלו צודה, וזה פועל שלו צד. ואומר אני פתרונו כתרגומו ודלא כמן ליה. ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו. ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נחברנו בחלק (ישעיה סו יב) על צד תנשאו, (שמואל א' כ כ) צדה אורה, (דניאל ז כה) ומלין לצד עלאה ימלל. אף כאן אשר לא צדה לא צדד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, סוף דבר לשון אורב הוא: והאלהים אנה לידו. זמן לידו, לשון (תהלים צא י) לא תאנה אליך רעה, (משלי יב כא) לא יאנה לצדיק כל און, (מלכים ב' ה ז) מתאנה הוא לי, מזדמן למצא לי עלה: והאלהים אנה לידו. ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקדוש ברוך הוא שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקדוש ברוך הוא מזמנן לפנדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסלם, וזה שהרג שוגג עולה בסלם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:ושמתי לך מקום. אף במדבר, שינוס שמה, ואיזה מקום קולטו, זה מחנה לויה: (רש"י) 

{יד} וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: 

וכי יזיד. למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו' שומע אני אפילו גוי, והרופא שהרג ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, והשוגג, תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג על רעהו ולא על גוי. להרגו בערמה. ולא שליח בית דין והרופא והרודה את בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין אין מערימין: מעם מזבחי. אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות: (רש"י) 

{טו} וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: 

ומכה אביו ואמו. לפי שלמדנו על החובל בחברו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה, ואינו חיב אלא בהכאה שיש בה חבורה: אביו ואמו. או זה או זה: מות יומת. בחנק: (רש"י) 

{טז} וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: 

וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר (דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר (שם) גונב נפש, לכך הצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה:ונמצא בידו. שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קדם מכירה: מות יומת. בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא. והפסיק הענין וכתב וגונב איש, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי הינו פלוגתא, דמר סבר מקשנן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשנן: (רש"י) 

{יז} וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: 

ומקלל אביו ואמו. למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, תלמוד לומר ומקלל אביו ואמו סתם בין איש ובין אשה. אם כן למה נאמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן: מות יומת. בסקילה, וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה ובנין אב לכלם (ויקרא כ כז) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ובמקלל אביו ואמו נאמר (ויקרא כ ט) דמיו בו: (רש"י) 

{יח} וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: 

וכי יריבן אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק כד) עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי אבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו: ונפל למשכב. כתרגומו ויפל לבוטלן, לחולי שמבטלו ממלאכתו: (רש"י) 

{יט} אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: 

על משענתו. על בוריו וכחו: ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא למדך כאן שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה: רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי כאלו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר (פסוק כד) יד תחת יד רגל תחת רגל: ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם שכר הרופא: (רש"י) 

שני פרשת משפטים

{כ} וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם: 

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית. והרי היה בכלל (פסוק יב) מכה איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור: בשבט.כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר. או אינו אלא אפלו אין בו כדי להמית, תלמוד לומר בישראל (במדבר לה יז)ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו, והלא דברים קל וחמר מה ישראל חמור אין חיב עליו, אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן: נקם ינקם. מיתת סייף, וכן הוא אומר (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית: (רש"י) 

{כא} אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: 

אך אם יום או יומים יעמד לא יקם. אם על יום אחד הוא פטור, על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת: לא יקם כי כספו הוא. הא אחר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת קדם שמת, חיב:(רש"י) 

{כב} וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: 

וכי ינצו אנשים. זה עם זה, ונתכון להכות את חברו והכה את האשה: ונגפו. אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, כמו (תהלים צא יב) פן תגוף באבן רגלך, (ירמיה יג טז) ובטרם יתנגפו רגליכם, (ישעיה ח יד) ולאבן נגף:ולא יהיה אסון. באשה: ענוש יענש. לשלם דמי ולדות לבעל שמין אותה, כמה היתה ראויה למכר בשוק להעלות בדמיה בשביל הריונה: ענוש יענש. יגבו ממון ממנו, כמו (דברים כב יט) וענשו אותו מאה כסף: כאשר ישית עליו וגו' . כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך: ונתן. המכה דמי ולדות: בפללים. על פי הדינים: (רש"י) 

{כג} וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: 

ואם אסון יהיה. באשה: ונתתה נפש תחת נפש. רבותינו חולקין בדבר. יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון, אבל לא נפש ממש, שהמתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו, כמו שהיה נמכר בשוק: (רש"י) 

{כד} עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: 

עין תחת עין. סמא עין חברו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכר בשוק, וכן כלם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד א) : (רש"י) 

{כה} כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: 

כויה תחת כויה. מכות אש, ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים, אלא צער, כגון כואו בשפוד על צפרנו אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה לטל להיות מצטער כך: פצע. היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור''א בלעז , הכל לפי מה שהוא אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער. ומקרא זה יתר הוא, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפלו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם, שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו: חבורה. היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו ולשון חבורה [ טי''א ] בלעז [כתם] , כמו (ירמיה יג כג)ונמר חברברתיו ותרגומו משקופי, לשון חבטה בטדור''א בלעז , וכן ושדופת קדים (בראשית מא ו) שקיפן קדום, חבוטות ברוח, וכן על המשקוף (לעיל יב כג) על שם שהדלת נושק עליו: (רש"י) 

{כו} וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: 

את עין עבדו. כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו אצל לא תצא כצאת העבדים (פסוק ז) : תחת עינו. וכן בעשרים וארבעה ראשי אברים אצבעות הידים והרגלים. ושתי אזנים והחוטם וראש הגויה, שהוא גיד האמה. ולמה נאמר שן ועין, שאם נאמר עין ולא נאמר שן, הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו, ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר אפלו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין:(רש"י) 

{כז} וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ: {כח} וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: 

וכי יגח שור. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהוה: ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפלו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. בהנאה מנין, תלמוד לומר: ובעל השור נקי. כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו. ופשוטו כמשמעו לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת, הצרך לומר בתם ובעל השור נקי: (רש"י) 

{כט} וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: 

מתמל שלשם. הרי שלש נגיחות: והועד בבעליו. לשון התראה בעדים, כמו (בראשית מג ג) העד העיד בנו האיש: והמית איש וגו' . לפי שנאמר וכי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה, המיתו בנשיכה, דחיפה, רביצה, בעיטה מנין, תלמוד לומר והמית [מכל מקום] : וגם בעליו יומת. בידי שמים. יכול בידי אדם, תלמוד לומר (במדבר לה כא) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו: (רש"י) 

{ל} אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: 

אם כפר יושת עליו. ''אם'' זה אינו תלוי, והרי הוא כמו (לקמן כב כד) אם כסף תלוה, לשון אשר זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר: ונתן פדיון נפשו. דמי נזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק: (רש"י) 

{לא} אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ: 

או בן יגח. בן שהוא קטן: או בת. שהיא קטנה. לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חיב אלא על הגדולים, תלמוד לומר או בן יגח וגו' , לחייב על הקטנים כגדולים: (רש"י) 

{לב} אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: 

אם עבד' או אמה. כנעניים: שלשים שקלים יתן. גזרת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא דינר. והשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניי''א : (רש"י) 

{לג} וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר: 

וכי יפתח איש בור. שהיה מכסה וגלהו: או כי יכרה. למה נאמר, אם על הפתיחה חיב, על הכריה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חיב: ולא יכסנו. הא אם כסהו, פטור, ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב: שור או חמור. הוא הדין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב) , מה להלן כל בהמה וחיה כשור. שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך (דברים ה יג) אף כאן, כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור, ולא אדם, חמור, ולא כלים: (רש"י) 

{לד} בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: 

בעל הבור. בעל התקלה, אף על פי שאין הבור שלו, שעשאו ברשות הרבים, עשאו הכתוב בעליו להתחיב עליו בנזקיו: כסף ישיב לבעליו. ישיב, לרבות שוה כסף, ואפלו סבין: והמת יהיה לו. לנזק, שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו: (רש"י) 

{לה} וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: 

וכי יגף. ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשניו, כלן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה: שור איש. שור של איש: ומכרו את השור וגו' . בשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבלה שוה הרבה, בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת, וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה, למדנו שהתם משלם חצי נזק, שמן השוין אתה למד לשאינן שוין, כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים, אמר הכתוב וחצו את שניהם, אם אמרת כן, פעמים שמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שוה למכר לנכרים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב, שיהא המזיק נשכר. או פעמים שהנזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הנזק, ואם אמרת כן, הרי תם חמור ממועד, על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין. ולמדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה, נוטל חצי הפחת והולך, ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו, ללמד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת, אין הנזק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו, יפסיד. או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחיב התם לחיב את בעליו לשלם מן העליה: (רש"י) 

{לו} אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: 

או נודע. או לא היה תם, אלא נודע כי שור נגח הוא היום, ומתמול שלשום, הרי שלש נגיחות: שלם ישלם שור. נזק שלם: והמת יהיה לו. לנזק, ועליו ישלים המזיק עד שישתלם נזק כל נזקו: (רש"י) 

{לז} כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: 

חמשה בקר וגו' . אמר רבן יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנשאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנשאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה: תחת השור' תחת השה. שנאן הכתוב לומר, שאין מדת תשלומי ארבעה וחמשה נוהגת אלא בשור ושה בלבד: (רש"י) 




{א} אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים: 

אם במחתרת. כשהיה חותר את הבית: אין לו דמים. אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה אם בא להרגך, השכם להרגו, וזה להרגך בא שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו: (רש"י) 

{ב} אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: 

אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמן משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות: דמים לו. כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית:שלם ישלם. הגנב ממון שגנב, ואינו חיב מיתה. ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קדם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו, התרו בו, שלא יהרגהו, דמים לו, חיב עליו אם הרגו, שאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון:(רש"י) 

{ג} אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם: 

אם המצא תמצא בידו. ברשותו, שלא טבח ולא מכר: משור עד חמור. כל דבר בכלל תשלומי כפל בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאמר במקום אחר (פסוק ח) על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים לרעהו: חיים שנים ישלם. ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים: (רש"י) 

שלישי פרשת משפטים

{ד} כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת (בעירה) בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם: 

כי יבער. את בעירה ובער. כלם לשון בהמה, כמו (במדבר כ ד) אנחנו ובעירנו: כי יבער. יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו ויזיק אתו באחת משתי אלה או בשלוח בעירה, או בבעור. ופירשו רבותינו שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת: בשדה אחר. בשדה של איש אחר: מיטב שדהו ישלם. שמין את הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב שדותיו אם היה נזקו סלע יתן לו שוה סלע מעדית שיש לו. למדך הכתוב, שהנזקין שמין להם בעדית: (רש"י) 

{ה} כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה: 

כי תצא אש. אפילו מעצמה: ומצאה קוצים. קרדונ''ש בלעז : ונאכל גדיש. שליחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחברת לקרקע: או השדה. שליחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שניה: שלם ישלם המבעיר.אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חיב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק: (רש"י) 

{ו} כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: 

וגנב מבית האיש. לפי דבריו: אם ימצא הגנב. ישלם הגנב שנים לבעלים: (רש"י) 

{ז} אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ: 

אם לא ימצא הגנב. ובא השומר הזה שהוא בעל הבית: ונקרב. אל הדינין לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו: (רש"י) 

{ח} עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ: 

על כל דבר פשע. שימצא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלהים על פי העדים:ישלם שנים לרעהו. למדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב המנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל. ואימתי בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים, שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחיב כפל, אם באו עדים שהוא בידו. נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד (פסוק י) שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה: אשר יאמר כי הוא זה. לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך. עד הדינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדים, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת לומר כך וכך אני חיב לך, והמותר נגנב ממני: (רש"י) 

{ט} כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה: 

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, לפיכך פטר בו את הגנבה, כמו שנאמר (פסוק ו) וגנב מבית האיש, אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו. ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב (פסוק יא) אם גנב יגנב מעמו ישלם, אבל על האונס, כגון מת מעצמו, או נשבר או נשבה בחזקה על ידי לסטים, ואין רואה שיעיד בדבר: (רש"י) 

{י} שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם: 

שבועת ה' תהיה. ישבע שכן הא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד, ואחר כך נאנסה, חיב באנסים: ולקח בעליו. השבועה: ולא ישלם. לו השומר כלום: (רש"י) 

{יא} וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו: {יב} אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם: 

אם טרף יטרף. על ידי חיה רעה: יבאהו עד. יביא עדים שנטרפה באונס, ופטור: הטרפה לא ישלם. אינו אומר טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם. טרפת חתול ושועל ונמיה משלם. טרפת זאב, ארי ודב ונחש אינו משלם. ומי לחשך לדון כן, שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל: (רש"י) 

{יג} וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם: 

וכי ישאל. בא ללמדך על השואל שחיב באונסין: בעליו אין עמו. אם בעליו שלשור אינו עם השואל במלאכתו:(רש"י) 

{יד} אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ: 

אם בעליו עמו. בין שהוא באותה מלאכה, בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה: אם שכיר הוא. אם השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו. ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחיב באנסין. ולא פרש מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם, רבי מאיר אומר כשומר חנם. רבי יוחנן אומר כשומר שכר: (רש"י) 

{טו} וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה: 

וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וארי ישדל. שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי: מהר ימהרנה. יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתבה וישאנה: (רש"י) 

{טז} אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת: 

כמהר הבתולות. שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס שנאמר (דברים כב כט)ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמשים כסף: (רש"י) 

{יז} מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה: 

מכשפה לא תחיה. אלא תומת בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדבר הכתוב בהוה שהנשים מצויות מכשפות: (רש"י) 

{יח} כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת: 

כל שוכב עם בהמה מות יומת. בסקילה, רובע כנרבעת, שכתוב בהן (ויקרא כ טז) דמיהם בם: (רש"י) 

{יט} זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהוָה לְבַדּוֹ: 

לאלהים. לעבודה זרה. אלו היה נקוד לאלהים היה צריך לפרש ולכתב אחרים, עכשיו שאמר לאלהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למד ובית המשמשות בראש התבה אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים, לרגלים צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לאלהים כל אלהים משמע, אפלו קדש, אבל כשהיא נקודה פת''ח, כמו למלך, למדבר, לעיר נודע באיזה מלך, באיזו מדבר ובאיזה עיר מדבר, וכן לאלהים, לאותן שהזהרתם עליהם במקום אחר, כיוצא בו (תהלים פו ח) אין כמוך באלהים, לפי שלא פרש הצרך לנקד פתח: יחרם. יומת. ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמר בו מיתה במקום אחר (דברים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' , אלא לפי שלא פרש על איזו עבודה חיב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופרש לך כאן זובח לאלהים יחרם, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך והמשתחוה, שהן עבודת בפנים וחיבים עליהם לכל עבודה זרה בין שדרכה לעבדה בכך, בין שאין דרכה לעבדה בכך, אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק, אינו במיתה, אלא באזהרה: (רש"י) 

{כ} וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

וגר לא תונה. אונאת דברים, קונטרליי''ר בלעז [לקנטר] , כמו (ישעיה מט כו) והאכלתי את מוניך את בשרם: ולא תלחצנו. בגזלת ממון: כי גרים הייתם. אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נלד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם: (רש"י) 

{כא} כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: 

כל אלמנה ויתום לא תענון. הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם: (רש"י) 

{כב} אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: 

אם ענה תענה אתו. הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פרש ענשו, כמו (בראשית ד טו) לכן כל הרג קין גזם ולא פרש ענשו אף כאן אם ענה תענה אתו, לשון גזום, כלומר סופך לטול את שלך, למה, כי אם צעק יצעק אלי וגו' :(רש"י) 

{כג} וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים: 

והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו: (רש"י) 

{כד} אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: 

אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה וזה אחד מהן: את עמי.עמי וגוי, עמי קדם. עני ועשיר, עני קדם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלוה, את עמי תלוהו, ולא לגוי ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך. דבר אחר את העני, שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלואה, שהוא עמי: את העני עמך. הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני: לא תהיה לו כנשה. לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאלו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו: נשך. רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו נכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה: (רש"י) 

{כה} אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: 

אם חבל תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את הלוה, כשמגיע הזמן ואינו פורע. חבל תחבול כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקדוש ברוך הוא כמה אתה חיב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחיבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב:עד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבא בקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה: (רש"י) 

{כו} כִּי הִוא (כסותה) כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: 

כי הוא כסותה. זו טלית: שמלתו. זו חלוק: במה ישכב. לרבות את המצע: (רש"י) 

רביעי פרשת משפטים

{כז} אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר: 

אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דין: (רש"י) 

{כח} מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: 

מלאתך. חובה המטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים: ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע: לא תאחר. לא תשנה סדר הפרשתן, לאחר את המקדם ולהקדים את המאחר, שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה: בכור בניך תתן לי. לפדותו בחמש סלעים מן הכהן. והלא כבר צוה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כט כן תעשה לשורך. מה בכור אדם לאחר שלשים יום פודהו שנאמר (במדבר יח טז)ופדויו מבן חדש תפדה, אף בכור בהמה דקה [גסה] מטפל בו שלשים יום ואחר כך נותנו לכהן: שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את הקרבתו, לא ימהר קדם שמונה, לפי שהוא מחסר זמן:ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן משמעו וביום השמיני אתה רשאי לתנו לי: (רש"י) 

{כט} כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי: {ל} וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: 

ואנשי קדש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי:ובשר בשדה טרפה. אף בבית כן, אלא שדבר הכתוב בהוה, מקום שדרך בהמות לטרף, וכן (דבר' כב כז) כי בשדה מצאה, וכן (שם כג יא) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, הוא הדין מקרה יום, אלא שדבר הכתוב בהוה. ואונקלוס תרגם ובשר תליש מן חיוא חיא, בשר שנתלש על ידי טרפת זאב או ארי, מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה: לכלב תשלכון אתו. אף הגוי ככלב, או אינו אלא כלב כמשמעו, תלמוד לומר בנבלה (דב' יד כא)או מכר לנכרי, קל וחמר לטרפה שמתרת בכל הנאות. אם כן מה תלמוד לומר לכלב, למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקדוש ברוך הוא תנו לו שכרו: (רש"י) 




{א} לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: 

לא תשא שמע שוא. כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חברו: אל תשת ידך עם רשע. הטוען את חברו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס: (רש"י) 

{ב} לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: 

לא תהיה אחרי רבים לרעת. יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מישב בהן על אפניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחיבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על רב, על רב, שאין חולקין על מפלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דין אחד, שירבו המחיבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו''ד דרשו בו כן. אחרי רבים להטת ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחיבין יותר מן המזכין, וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולשון העברי, לפי התרגום, כך הוא נדרש לא תענה על ריב לנטת אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמתו. ואני אומר לישבו על אפניו כפשוטו, כך פתרונו: לא תהיה אחרי רבים לרעת. אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם: ולא תענה על רב לנטת וגו' . ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקלר יהא תלוי בצואר הרבים:(רש"י) 

{ג} וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: 

לא תהדר. לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא, אזכנו ואכבדנו: (רש"י) 

{ד} כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: {ה} כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: 

כי תראה חמור שנאך וגו' . הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שמושי כי וכה פתרונו שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו: וחדלת מעזב לו. בתמיהה: עזב תעזב עמו. עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב לו) עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושל ם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסיע את חוזק החומה. כיוצא בו (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' , שמא תאמר כן, בתמיהה, לא תירא מהם. ומדרשו, כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת: עזב תעזב עמו. לפרק המשא. מלמשקל ליה, מלטול משאוי ממנו: (רש"י) 

חמישי פרשת משפטים

{ו} לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: 

אבינך. לשון אובה, שהוא מדולדל ותאב לכל טובה: (רש"י) 

{ז} מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: 

ונקי וצדיק אל תהרג. מנין ליוצא מבית דין חיב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, תלמוד לומר ונקי אל תהרג וזה אף על פי שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לך לזכותו. ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו לבית דין לחיבו תלמוד לומר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא, שנצטדק בבית דין: כי לא אצדיק רשע. אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה: (רש"י) 

{ח} וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: 

ושחד לא תקח. אפלו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לעיל לא תטה משפט: יעור פקחים. אפלו חכם בתורה ונוטל שחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו: ויסלף. כתרגומו ומקלקל: דברי צדיקים. דברים המצדקים, משפטי אמת, וכן תרגומו פתגמין תריצין. ישרים: (רש"י) 

{ט} וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

וגר לא תלחץ. בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר מפני שסורו רע: את נפש הגר. כמה קשה לו כשלוחצים אותו: (רש"י) 

{י} וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: 

ואספת את תבואתה. לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך: (רש"י) 

{יא} וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: 

תשמטנה. מעבודה: ונטשתה. מאכילה אחר זמן הבעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש: ויתרם תאכל חית השדה. להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית: כן תעשה לכרמך.ותחלת המקרא בשדה הלבן, כמו שאמר למעלה המנו תזרע את ארצך: (רש"י) 

{יב} שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: 

וביום השביעי תשבת. אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהג בה שבת בראשית: למען ינוח שורך וחמרך. תן לו ניח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת אין זה ניח אלא צער: בן אמתך. בעבד הערל הכתוב מדבר: והגר. גר תושב: (רש"י) 

{יג} וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ: 

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו: לא תזכירו. שלא יאמר לו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית או תעמוד עמי ביום עבודה זרה פלונית. דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו ללמדך ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצות כלן, והנזהר בה כשומר את כלן: לא ישמע. מן הגוי: על פיך. שלא תעשה שתפות עם נכרי וישבע לך בעבודה זרה שלו נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך: (רש"י) 

{יד} שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: 

רגלים. פעמים וכן (במדבר כב כח) כי הכיתני זה שלש רגלים: (רש"י) 

{טו} אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: 

חדש האביב. שהתבואה מתמלאת בו באביה. לשון אחר אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פרות: ולא יראו פני ריקם. כשתבאו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות: (רש"י) 

{טז} וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: 

וחג הקציר. הוא חג שבועות: בכורי מעשיך. שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים וגו' : וחג האסיף. הוא חג הסכות: באספך את מעשיך. שכל ימות החמה התבואה מתיבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים: (רש"י) 

{יז} שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה: 

שלש פעמים וגו' . לפי שהענין מדבר בשביעית הצרך לומר שלא יסתרסו רגלים ממקומן: כל זכורך. הזכרים שבך: (רש"י) 

{יח} לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: 

לא תזבח על חמץ וגו' . לא תשחט את הפסח בארבעה עשר בניסן עד שתבער החמץ: ולא ילין חלב חגי וגו' .חוץ למזבח: עד בקר. יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר (ויקרא ו ב) על מוקדה על המזבח כל הלילה: ולא ילין. אין לינה אלא בעמוד השחר שנאמר עד בקר, אבל כל הלילה יכול להעלותו מן הרצפה למזבח: (רש"י) 

{יט} רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: 

ראשית בכורי אדמתך. אף השביעית חיבת בבכורים, לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך. כיצד, אדם נכנס לתוך שדהו, וראה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן ומקדישה. ואין בכורים אלא משבעת המינין האמורין במקרא (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגו' : לא תבשל גדי. אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי, והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון (בראשית לח יז) אנכי אשלח גדי עזים, (שם שם כ) את גדי העזים, (שם כז ט) שני גדיי עזים, ללמדך, שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע. ובשלושה מקומות נכתב בתורה אחד לאסור אכילה, ואחד לאסור הנאה, ואחד לאסור בשול: (רש"י) 

שישי פרשת משפטים

{כ} הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: 

הנה אנכי שלח מלאך. כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך:אשר הכנתי. אשר זמנתי לתת לכם, זהו פשוטו ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומי נכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים, שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה: (רש"י) 

{כא} הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: 

אל תמר בו. לשון המראה, כמו (יהושע א יח) אשר ימרה את פיך: כי לא ישא לפשעכם. אינו מלמד בכך, שהוא מן הכת שאין חוטאין, ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו: כי שמי בקרבו. מחבר לראש המקרא, השמר מפניו כי שמי משתף בו, ורבותינו אמרו זה מטטרו''ן ששמו כשם רבו. מטטרו''ן בגימטריא שדי: (רש"י) 

{כב} כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: 

וצרתי. כתרגומו ואעיק: (רש"י) 

{כג} כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו:{כד} לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם: 

הרס תהרסם. לאותם אלהות: מצבותיהם. אבנים שהם מציבין להשתחוות להם: (רש"י) 

{כה} וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:

שביעי פרשת משפטים

{כו} לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: 

לא תהיה משכלה. אם תעשה רצוני: משכלה. מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה: (רש"י) 

{כז} אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף: 

והמתי. כמו והממתי ותרגומו ואשגש. וכן כל תבה שפעל שלה בכפל האות האחרונה, כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפום, כגון והמותי, מגזרת (ישעיה כח כח)והמם גלגל עגלתו, (קהלת ב כ) וסבותי, מגזרת (שמו''א ז טז) וסבב בית אל, (תהלים קטז ו) דלותי, מגזרת (ישעיה יט ו) דללו וחרבו, (שם מט טז) על כפים חקותיך, מגזרת (שופטים ה טו) חקקי לב, (שמו''א יב ג) את מי רצותי, מגזרת(איוב כ יט) רצץ עזב דלים. והמתרגם והמותי ואקטל, טועה הוא, שאלו מגזרת מיתה היה, אין ה''א שלה בפת''ח, ולא מ''ם שלו מדגשת, ולא נקודה מלאפום, אלא והמתי, כגון (במד' יד טו) והמתה את העם הזה, והתי''ו מדגשת, לפי שתבא במקום ב' תוי''ן, האחת נשרשת, לפי שאין מיתה בלא ת''ו, והאחרת משמשת, כמו אמרתי, חטאתי, עשיתי, וכן ונתתי, הת''ו מדגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלש תוי''ן, שתים ליסוד, כמו (יהושע י יב) ביום תת ה', (קהלת ג יג) מתת אלהים היא, והשלישית לשמוש: ערף. שינוסו מפניך ויהפכו לך ערפם: (רש"י) 

{כח} וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: 

הצרעה. מן שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים, והצרעה לא עברה את הירדן, והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל שבע אמות לא מנה כאן אלא אלו. וחוי אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה (סוטה לו א) על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה: (רש"י) 

{כט} לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: 

שממה. ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה: ורבה עליך. ותרבה עליך: (רש"י) 

{ל} מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: 

עד אשר תפרה. תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו: (רש"י) 

{לא} וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ: 

ושתי. לשון השתה, והת''ו מדגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא ת''ו, והאחת לשמוש: עד הנהר.פרת: וג רש ת מו. ותגרשם: (רש"י) 

{לב} לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: {לג} לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ: 

כי תעבד' כי יהיה לך למקש. הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשון אי, שהוא אחד מארבע לשונות שהכי משמש. וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים, שהיא חובה: (רש"י) 




{א} וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: 

ואל משה אמר עלה. פרשה זו נאמרה קדם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה: (רש"י) 

{ב} וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְהוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: 

ונגש משה לבדו. אל הערפל: (רש"י) 

{ג} וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה: 

ויבא משה ויספר לעם. בו ביום: את כל דברי ה'. מצות פרישה והגבלה: ואת כל המשפטים. שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדמה ודינין שנתנו להם במרה: (רש"י) 

{ד} וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: 

ויכתב משה. מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה: וישכם בבקר. בחמשה בסיון: (רש"י) 

{ה} וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה פָּרִים: 

את נערי. הבכורות: (רש"י) 

{ו} וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: 

ויקח משה חצי הדם. מי חלקו, מלאך בא וחלקו: באגנות. שני אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם. ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים שאין הזאה בלא טבילה: (רש"י) 

{ז} וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: 

ספר הברית. מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה: (רש"י) 

{ח} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: 

ויזרק. ענין הזאה, ותרגומו וזרק על מדבחא לכפרא על עמא: (רש"י) 

{ט} וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: {י} וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: 

ויראו את אלהי ישראל. נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: כמעשה לבנת הספיר. היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משעבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר. משנגאלו היה אור וחדוה לפניו: וכעצם. כתרגומו, לשון מראה: לטהר. לשון ברור וצלול: (רש"י) 

{יא} וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: 

ואל אצילי. הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו. מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד: ויחזו את האלהים.היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי לשון גדולים, כמו (ישעיה מא ט) ומאציליה קראתיך, (במדבר יא כה) ויאצל מן הרוח, (יחזקאל מא ח) שש אמות אצילה: (רש"י) 

{יב} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: 

ויאמר ה' אל משה. לאחר מתן תורה: עלה אלי ההרה והיה שם. ארבעים יום: את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פרש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו: (רש"י) 

{יג} וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: 

ויקם משה ויהושע משרתו. לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן. ואומר אני, שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו, כשירד משה (לקמן לב יז) וישמע יהושע את קול העם ברעה, למדנו שלא היה יהושע עמהם: (רש"י) 

{יד} וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: 

ואל הזקנים אמר. בצאתו מן המחנה: שבו לנו בזה. והתעכבו כאן עם שאר העם במחנה להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו: חור. בנה של מרים היה, ואביו כלב בן יפנה, שנאמר ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור(דברי הימים א' ב יט) . אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא ב) : מי בעל דברים. מי שיש לו דין: (רש"י) 

{טו} וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: {טז} וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: 

ויכסהו הענן. רבותינו חולקין בדבר. יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חדש עד עצרת יום מתן תורה:ויכסהו הענן. להר: ויקרא אל משה ביום השביעי. לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה, ויש אומרים ויכסהו הענן למשה ששה ימים לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת ארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך, שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים: (רש"י) 

{יז} וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {יח} וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: 

בתוך הענן. ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקדוש ברוך הוא למשה שביל [ נ''א : חפה] בתוכו: (רש"י) 



שם:
כותרת:
תגובה:
כתוב את המספר לאימות:














אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter