הקונפליקט
מדוע היא נוחה להתפעל נפשית ולהיפגע על נקלה? משום-מה משפיע עליה כ"כ כל גירוי ולו הקט ביותר ומרגש אותה מאד?
מפני מה, מוציא אותה משיווי משקלה בנקל כ"כ כל גורם קל והיא מהירה אז לאבד כיוון ולהגיב באופן שהוא מופרז וקצוני מאוד?
ואילו, הוא, מאידך, אינו מבין כלל לרוחה הסוערת ובתום לבו הוא משתאה לה מדוע היא נפעמת וסוערת כ"כ...
אצלו נתפס הכל בשוויון נפש וכאילו אין חילוק בין הגורמים השונים המעוררים אותה כ"כ... לדידו הכל מהווה בחינת "היינו הך" ותגובותיו המשקפות עבורה יחס של אדישות ותנועה חסרת לבביות משוועת, מדריכים אותה והיא מוצאת עצמה אובדת תושיה.
●●●
בשיח התרועעותן מנסות ידידותיה להפעיל את כשר ההמצאה וההתמצאות שלהן לתור אחר אותן אופציות למוצא מהמצב המסובך... ויש והן מזמינות מדריכה מנוסה שתנחה אותן בבינה מעשית שתשחרר אותן סוף כל סוף מהבלבול הזה וממצב של חוסר ידיעה ברור כיצד להגיב במבוך ולהיחלץ ממנו להרווחה נפשית...
מהי, אפוא, החכמה העליונה ואותה פלוסופיה פרקטית שלאורן הן תצלחנה לעשות חיל בבינה יתרה וברב תושיה?
שכל אף אם הוא נאור ביותר, הינו עדיין בחינת כח מדוד ומוגבל.
ישנו קו שהוא מהווה בחינת גבול סוגר עליו ומעבר לחיץ זה אין השגותיו של בעליו עשויות להגיע ולהתפשט עוד...
מי שמנסה לעבור נקודה זאת למרות מגבלותיו, עשוי, חלילה, להבין את המציאות שלא כהוויתה ומסקנות מוטעות יובילו לגביתם של מחירים כבדים ביותר.
כאן נדרשת, אפוא, תנועה של פרישות מ"השכל" הצר והמצומצם ושהסמל שלה הוא נדרים... ולחלוש אל עולם של חכמה ובטול המקנה לאדם תפיסה של אמת.
נדר הוא סייג לפרישות לא מאותם ערכים רצויים של קודש אך מאותם גורמים מסתירים ומעלימים על האלוקות המחיה את העולם ואם אין בכוחו של האדם לברר אולם ולהעלותם בקודש, הם עשויים, חלילה, לסחוף אותו עימם ולכן הוא פורש והנדר היא, למעשה, צורת התבטאות חריפה שיש בה תוקף עצום וחומרה לבל יפר אותה האדם.
היא הנודרת והוא המפר – מדוע?
בשל היות האישה בנויה מעולם של רגש ושבעקרו היא מידת הגבורה, היא בהשתוות אליו, חסרת מאזן נפשי היות ומידת החסד נעדרת ממנה ומונעת ממנה יציבות וגורמת שתהיה קלה בדעת ונוטה לתנועה של כלות הנפש והסתלקות של גבורה.
זוהי הסיבה לתמורות הקצוניות שבה ולהתפתותה בנקל, שעה שהוא כובש את מאוויו והוא מאופק היות והוא בנוי ממאזן של מדות החסד והגבורה, וכח החכמה שבו אינו מניח לרגישותו לטשטש אותו ולהוציאו מהשורה... אין החומריות של עוה"ז מעלימה על האמת מתפיסתו והוא אינו הולך שולל ונלכד ברשת של רגישות יתר לגרויים חצוניים...
ומאחר שעולם הבינה מוליד בקרבה את הרגש העז אצלה והיא חיה את המציאות ברמת רגישות גבוהה ביותר ובאופן פנימי ועמוק כ"כ, עד שקשה לה, אפוא, להתעלם, להתנתק ולהתרומם מעולם החומר והיא עשויה למעוד חלילה, ולכן היא נודרת ופורשת, שהרי היא אינה בנויה להיות כובשת ומאופקת והיא צריכה להיות דרוכה ומוגנת מאותם כוחות חיצוניים המאיימים להכשילה, שהרי אין ביכולתה בשל הגבורה שבה להפוך גורם שלילי לכח חיובי לכן היא נודרת ופורשת ומחוייבת בסייגים של צניעות..
אך הוא מפר ומתיר לה את הנדר היות והוא עשוי לסייע בידה להעפיל אל מעבר לגבולות המדידה עד כמה היא מסוגלת להשיג במגבלותיה ושם גופא בהרמוניה של שלמות הנשואין, מתמתקת גבורתה והמרירות של עוה"ז שהיא נתקלת בה מזדככת ומתעלה...
ולכן אומר הכתוב בפרשת מטות ל' י"ג:
"ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה, לא יקום. אישה הפרם..."
●●●
כיצד יהפוך לרגיש?
אל ההרמוניה שלהם מביא כל אחד את מעלותיו, את היכולות שלו ואת תכונותיו ואולם הרגישות שלהם והמודעות ליחודיות המאפיינת כל אחד מהם, תקל על ההסתגלות שלהם אחד אל השני ועל מימוש היעד הרצוי של נישואיהם למרות כל המניעים והעכובים הנערמים עליהם בדרך. הכיצד?
היא המנחמת והוא המרחם.
היא מנחמת ולמרות נחמתה עדיין נותרים הגורמים הכאובים אך היא מסוגלת להורות כיצד ניתן לקבל בשמחה נסיבות מרות ומכאיבות אלו...
הוא המרחם ומידה זו היא, למעשה, הרמוניה של רגש אהבה אכפתי החש בצער ובכאב של הזולת אך רגש זה של חסד במידה של גבורה והיא נאבקת בגורמים המכאיבים ומכניעה אותם לבל יוסיפו להסב דאבה...
ר' זוסיא אניפאלער מחווה סמל ומופת לתנועה זו היות ולמרות יסוריו הקשים הוא לא התאונן ולקחם בשמחה בגישת המנחם אך היתה בו תנועה עלאית של מרחם היות ויסורים אלו לא תפסו אצלו מציאות כלל והשתומם מאוד כשהמגיד שלח אליו את תלמידיו ללמוד ממנו כיצד לקבל יסורים באהבה...
היתה זו מידת הבטול שאפיינה אותו בשל כח החכמה שלו... מדוע נזקקים לנחמה אם קיימים רחמים, שהרי הרחמים כוללים את הנחמה? (שהרי ה' הבטיח לעמו שבעתיד ינהג בהם בשתי הדרכים:"אנא עביד דאב ודאם".
שאלה זו עשויה להשאל באופן זהה, לשם מה נזקקים לנחום האישה אם קיימים רחמי האיש? (שהרי רחמיו כוללים את נחמתה ובנחמתה נותרים עדיין גורמי הכאב בעוד ברחמיו הם בטלים?)
אין הכוונה שהמציאות של העוה"ז תתבטל ומעלימיו לא יתפסו מקום כבתפיסה שלו ואין המגמה שהיא תיוותר עם יסוריה וכאבה בשל רגישות היתר שלה, ואולם ההרמוניה שלהם במערכת נשואין בנויה, מיועדת להעביר תכונות אופיניות של האחד לשני כך שההתמזגות הזו תשלים בהם את החסר והנעדר ...
המגמה שלו היא להעניק לה ממידת החכמה שה' חונן אותו כך שהיא תוכל להעפיל מעבר לגבולות הגבורה של כלות הנפש שלה ושל דעת קלה חסרת מאזן ונוטה לתמורות ורגישות יתר של החפזות להגיב ובאופן שהוא קשה מאוד וחסר שליטה כך שנדר הפרישות שלו מופר והיא עשויה לבוא במגע עם אותם גורמים שהיא נמנעה מהם קודם לכן ולהפכם לכוחות חיוביים בהם יתגלו מוטיבים של קודש.
ואילו היעד שלה בבינתה היתרה היא לחדד את רגישותו ולהפנות את תשומת לבו לרבדים העמוקים של חיים הנעלמים מהשגתו והיא משמשת עבורו אז כמראה המשקפת למתבונן בה את המתרחש מאחור וזאת בשל מעטה הכסף הדק שמאחורי לזכוכית וכך הוא מסוגל לחוש את הפרטים העדינים שהוא אינו מודע לחשיבות שלהם ולחיוניות המוכרחת בהם... ואולם עתה היא תפלס להם נתיבות שיחדרו לפנימיות שלו ויגעו בו, שלא יהיה אדיש עוד ושהכל לא יצטייר אצלו עוד כהיינו הך ובשווי נפש.
עדינות היא תכונה אפיינית לאישה וברוך זה היא עשויה להשיג לאין ערוך בהשוות להתמודדותם העקשת המביאה להשלכות של בוסר...
רק אדמה חרושה ורכה מצמיחה יבול. ורק בגישה עדינה ורכה הרגישה למחדליו והמייחלת לגוע בנימי נפשו - הוא יעשה פחות סגור ומופנם אך יותר לבבי ומבין... ורק גרעין נפסד חסר טעם וצורת פרי, בטל הנרקב באדמה – יצמיח יבול, ורק גבר שספירת החכמה שבו מבטלת את עמידתו היהירה והמתרברבת, מבטלת אך שאינו רואה עצמו כמרכז אך בטל ליעדו בחיים, ינשא את השניים אל מעבר לאותם גבולות ומדידה הקוראים לנדר ואסורים ואולם הוא יפר ויתיר אותם...
(עפ"י לקוטי תורה מטות ועפ"י לקוטי שחות חלק ד' פרשת מטות)
