פרשתנו, פרשת 'ויקרא', היא הפרשה הראשונה בספר 'ויקרא', שרובו ככולו עוסק בנושא הקרבנות. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים קרבנות על-גבי המזבח, הן כדי לכפר על חטאים ועוונות והן כאמצעי להתקרבות אל הקב"ה.  (ע"י כל המאמצים הכרוכים ברכישת הקורבן, טרחת ימי הבאתו עד לירושלים, ההתבוננות, הכאב והלקח משחיטתו וכו'...).  

 

כיום, משאין לנו בית-המקדש ואין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם של דברים, נשארה המשמעות הרעיונית של הקרבנות, שהיא נצחית והיא תקפה גם בעבורנו, כאן ועכשיו. כדי להבין את המשמעות הרעיונית של הקרבנות, נתבונן מעט בקרבנות כפשוטם. 

 

'קרבן' - התקרבות

 
בראש ובראשונה, השם 'קרבנות'. 'קרבן' הוא מלשון קירוב, התקרבות. כלומר, הקרבן מבטא תהליך של התקרבות בין האדם לבין קונו. מצוות הקרבת הקרבנות אומרת אפוא, שחובה על האדם לנסות להתקרב ככל האפשר אל הקב"ה.
איך עושים 'קרבן'? - לוקחים בהמה, בודקים אותה היטב שלא יהיה בה מום, שוחטים אותה ומוציאים את דמה, ולאחר מכן שורפים אותה (או חלקים מסויימים ממנה) באש שבערה על המזבח. 

 
כל ההיבטים הללו קיימים כיום גם בעבודה הרוחנית-נפשית: 

 
לקיחת הבהמה: על האדם לקחת את ה'בהמה' שבו, את נפשו הבהמית, את הנטיות הבהמיות והחומריות שבו, ולקרב אותן אל הקב"ה. עליו למצוא דרך כיצד לרתום גם את הכוחות הבהמיים הללו לעבודת-ה'. 

 
בלי מומים

 
בדיקה: הסכנה הגדולה האורבת לאדם בדרכו זו היא ההטעיה העצמית. הוא אינו מעריך נכון את תכונותיו וכוחותיו, ובשל כך הוא עלול להיכשל בתפקידו. לכן עליו לבדוק את עצמו שלא יהיה בו 'מום' - שלא יישאר חלק כלשהו באישיותו שלא יובא בחשבון ולא 'יוקרב' לקב"ה. 

 
שחיטה: השחיטה מוציאה את הדם ואת רוח-החיים מהבהמה. כל איבריה נשארים שלמים כשהיו, אבל לאחר השחיטה אין בהם חיות. זו הדרך שבה האדם צריך להתקרב לקב"ה - הוא אינו צריך להפסיק לאכול, להפסיק לשתות, להפסיק לעבוד או להפסיק כל דבר אחר מחיים רגילים של בן-אדם. הכל יכול להישאר כשהיה, אלא שעליו להוציא מהעיסוקים האלה את ה'דם', את החיות, את ההתלהבות הבהמית והריקנית. עליו לעשות כל זאת לשם שמים, לצורך עבודת ה' ולא למען התאווה האישית. 

 
אהבה טבעית לה'

 
אש ומזבח: ה'מזבח' הרוחני הוא ליבו של האדם, וה'אש' הבוערת בו היא אש האהבה הטבעית שקיימת בכל יהודי אל הקב"ה. בליבו של כל יהודי קיימת שלהבת של אהבה לבורא, אלא שלא תמיד (כתוצאה מחינוכו) הוא עצמו מודע לקיומה... תפקידו של האדם ללבות אש זו ו'לשרוף' באמצעותה את התאווה הזרה (להצלחה ורווח - אישיים!), מעיסוקיו הגשמיים, עד שכולם יהיו ספוגים באהבה והתלהבות דומים, אך מהצלחתה של שליחות – למען ה'.
'קורבנות' במשמעות רוחנית זו הם - נצחיים , ומכאן, שיכולים וצריכים גם אנו, להקריבם היום.