הסכנה בהתמהמהות לא הייתה מהמצרים. הדאגה הייתה שמא בקרב בני-ישראל יימצאו מי שיתחרטו ולא ירצו לעזוב את החיים המוכרים במצרים לטובת חיים חדשים במדבר.
יציאת מצרים התרחשה "בעצם היום הזה", בלשון התורה. כלומר, כפי שמסבירים חז"ל: בדיוק ברגע שנועד לכך. "לא עיכבן 'המקום' (הקדוש-ברוך-הוא) אפילו כהרף עין".
על פי הזוהר הקדוש מוסבר, כי אילו היו בני-ישראל מחמיצים את הרגע הנתון – היו מאבדים לגמרי את האפשרות להיגאל. דבר שנשמע על פניו מוזר מאוד: מדוע שתאבד האפשרות להיגאל? הלוא המצרים האיצו ודחקו בבני-ישראל לצאת ממצרים, לאחר עשר המכות שקיבלו, ולא עשה רושם כי עיכוב של הרף עין ישנה את דעתם!
אלא – הסכנה בהתמהמהות לא הייתה מהמצרים. הדאגה הייתה שמא בקרב בני-ישראל יימצאו מי שיתחרטו ולא ירצו לעזוב את החיים המוכרים במצרים לטובת חיים חדשים במדבר. לכן בהגיע הרגע המתאים ליציאה מטומאת מצרים, אסור היה להתעכב אפילו כהרף-עין.
יציאת מצרים התממשה בעקבות הקריאה האלוקית: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... והייתי לכם לאלוקים". וקריאה זו היא נצחית. היא פונה לכל אחד ואחת מעם-ישראל, בכל יום ויום ומורה: לצאת מ'מצרים' – מהמיצרים המעיקים של הנטיות וההרגלים השליליים ומכבלי הסביבה החומרית.
ואת הקריאה הזו אסור להחמיץ. יש להישמע לה מיד ולא להתעכב אפילו כהרף עין. הרגע הראוי ל'יציאת מצרים' זו הוא תמיד הרגע הנוכחי, וחובה לנצל זאת. לצאת בעצמנו וגם לעזור ליהודים אחרים להשתחרר מהשעבודים הגשמיים למיניהם. כך נביא להתגשמות ההבטחה: "ישראל עושים תשובה – ומיד הם נגאלים", בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
(איגרות קודש כרך כב, עמוד תלב)
