כאשר אין בעולם שמץ של רוע זו אידיליה מושלמת. האדם יכול לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא בשלמות ולדבוק בו מבלי ששום דבר יפריע או יקשה עליו. מה שאין כן, כאשר נותרים כוחות רעים, גם אם כנועים – הרי הם יכולים להזדקף ולשוב ולהפריע. ואם כן, אכן שאלה טובה היא, לשם מה נוסיף להזכיר את יציאת מצרים, את הגאולה הפחותה – בימות המשיח, כאשר נתעלה אל המצב המושלם?
 
אולם יש במצב הפחות-לכאורה יתרון שאין במצב הגבוה. כאשר לא נדרש אדם להתמודד עם הפרעות וקשיים וחייו מתנהלים על מי מנוחות – אין בעבודתו ביטוי לקבלת-עול. הוא עובד את הבורא כי נוח לו לעבוד ולאו דווקא כי כך רוצה הבורא. דווקא כאשר הוא מתגבר על קשיים למיניהם – מוכח שאכן מקבל עליו את עול הבורא, והרצון העליון הוא שמתווה את חייו. וזה, היתרון של קבלת-העול, הוא מעלה שמאפיינת את יציאת מצרים; את המצב שנותר רוע בעולם.
 
לפועל, תהיה בגאולה השלמה גם המעלה של גאולת מצרים. תורת החסידות מרחיבה להסביר כיצד אף על פי שלא יישארו בעולם כוחות טומאה – תהיה לעבודתנו מעלה של קבלת-עול. ולכן נוסיף להזכיר את יציאת מצרים בימות המשיח. גם אז יהיה ביטוי (אם כי טפל באופן יחסי) ליתרון של יציאת מצרים.
 
מקורות: ספר המאמרים (ליובאוויטש) 'מלוקט', כרך ב, עמוד לז ואילך. ליקוטי שיחות, כרך טז, עמוד 125 ואילך.