יהודי אינו צריך לשים את כל יהבו על הפרנסה. הוא צריך לעשות את כל הדרוש לפרנסתו, אבל עליו לזכור תמיד כי הפרנסה (בסופו של דבר...) באה מאת הקב"ה ו"ברכת ה' היא תעשיר".
ששת ימים תיעשה מלאכה (שמות לה,ב)
בפרשתנו פרשת 'ויקהל' מסופר כיצד למחרת יום-הכיפורים, לאחר שסלח הקב"ה לעם-ישראל על חטא העגל, ירד משה רבנו מהר-סיני ואסף את כל בני-ישראל - "ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל". לאחר שהתאספו, ציווה אותם על שמירת השבת.
הציווי על שמירת השבת נאמר בלשון: "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון". הקב"ה אינו אומר "ששת ימים תעשו (או תַעשה) מלאכה", אלא "תֵּיעשה". יש כאן הוראה על הדרך שבה צריך יהודי לעשות את מלאכתו בששת ימי המעשה. אל לו להשקיע את כל-כולו במלאכה; היא צריכה להיעשות כאילו מאליה, בלי תשומת-לב יתרה.
תיקון לעגל
ודאי שעצם המלאכה צריכה להיעשות בשלמות ולא מתוך רשלנות. הכוונה היא, שיהודי אינו צריך לשים את כל יהבו על הפרנסה. הוא צריך לעשות את כל הדרוש לפרנסתו, אבל עליו לזכור תמיד כי הפרנסה (בסופו של דבר...) באה מאת הקב"ה ו"ברכת ה' היא תעשיר".
(כפי שרואים במוחש לעיתים,כיצד "נעלם" כל הריוח שעשינו, או להיפך, נשמר היטב ויש ברכה ופירות בהשקעותיו. או לדוגמא כשנסגרת דלת פרנסה טובה ואחר זמן נפתחת דלת טובה ורחבה ממנה בהרבה...או, מכיוון אחר, כש"נופל" במוחו של המעביד לפתע הרעיון לקדמנו בתפקיד ולהגדיל שכרנו... וכיוב'.)
ציווי זה נאמר דווקא לאחר הכפרה על חטא העגל, כי גישה כזאת לענייני הפרנסה מתקנת ועוקרת את השורש והמקור של הטעות, שממנה עלול להתפתח שוב חטא (כעין חטא העגל, חטא) של עבודה זרה.
גרזן ביד החוצב
הרמב"ם מסביר, שהשורש לעבודה-זרה נבע מכך, שבני-האדם התחילו לייחס חשיבות ל'צינורות' שבאמצעותם עובר השפע לעולם. הואיל ויש דברים שעוברים באמצעות השפעת הכוכבים והמזלות, החלו האנשים להאליל את הכוכבים והמזלות ולחשוב שיש להכיר להם תודה על כך.
מובן שזו טעות חמורה, שכן הכוכבים והמזלות אינם בעלי-בחירה, ואין בכוחם לתת דבר או למנוע דבר. הם אינם אלא "כגרזן ביד החוצב", וממילא אין שום מקום לייחס אליהם את השפע. אולם בני-האדם החשיבו גם 'מתווכים' אלו, וייחסו להם כוח ושליטה על השפע שיורד לעולם והחלו לחנוף להם או לירא מהם ולעבדם (ראה כמה כבוד וחשיבות מיחסים רבים- לטורי ההורוסקופים למיניהם...) כשכאן טמון שורש טעותם, שממנה הלכה והתפתחה ה'עבודה הזרה'.
לא להרכין את הראש
יש צורה דקה יותר של עבודה זרה, הנובעת מטעות דומה. כאשר אדם משקיע את כל ישותו בתחבולות עסקיות שונות, מתוך הנחה שככל שיעסוק בהן יותר, (עוד שעת עבודה על חשבון משהו חשוב..) כך תהיה פרנסתו גדולה יותר - יש גם כאן מעין עניין של עבודה-זרה. הוא שוכח שהעסק אינו אלא צינור להעברת השפע מהקב"ה ואין הוא מקור השפע.
לכן ציווה על כך משה רבנו לאחר התיקון על חטא העגל, כי גישה נכונה לענייני הפרנסה עוקרת את השורש לעבודה זרה. כשיהודי יודע שהכול בא מאת הקב"ה, אין הוא 'משתחווה', משתעבד, או מוכר את זמנו או ערכיו לפני שום מעביד, מכשיר או אמצעי...
הוא עושה את מלאכתו באופן של "תיעשה", כאילו מאליה, מכיוון שהוא זוכר ויודע כי הפרנסה באה מברכתו של הקב"ה – ואז מגיע גם ה"וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".
שאו ברכה!
