הרבי מלך המשיח מקשר בין שני הפירושים: יעקב היה זר ל'לבן', זר ל"שור וחמור צאן עבד ושפחה", זר לכל הענינים הגשמיים, שמייצג לבן. המגרש הביתי שלו היתה נשמתו, עולמו הרוחני בלבד. דווקא לכן יכול היה גם בחרן המגושמת להשאר נאמן לתרי"ג המצוות. כי כשהיהודי מתיחס אל הגשמיות כ"זרה" לו, אז לא רק שאינה משפיעה עליו אלא היא היא אפילו משרתת את עניניו הרוחניים.

הבעל שם טוב בקש מאחד מאורחיו, שבעוברו בדרכו בעיר מזריטש, שימסור ד"ש לתלמידו הרב דוב בער (שכונה אחר כך "המגיד"). בבואו אל העיר מזריטש השקיע אותו יהודי מאמצים כדי לאתר את מקום מגוריו של המגיד,עד שמצא את ביתו בשכונה נדחת בעיר, בה סמטאות מעופשות ובוציות, בתים מטים לנפול , שחלונותיהם שבורי הזגוגיות נוגעים בקרקע. המצב בבית עצמו היה מזעזע לא פחות: כמה לוחות עץ שימשו ביום כשולחן וספסלים עבור התלמידים, וכמיטה לילדים בלילה. ותו לא.

למגיד הוצעה אמנם משרת רבנות מכובדת בכמה מקומות, אבל הוא סרב בתוקף ועסק בלימוד תינוקות של בית רבן ללא תמורה. היהודי היה מזועזע. עניות כזו לא ראה מימיו.

כשסיים את ביקורו, פנה אל המגיד: רחוק אני מלהיות עשיר. אבל אם תבוא לביתי תמצא שם ב"ה שולחן וכסא, מיטה ושאר כלי בית. איך אתה יכול לחיות ככה?!

ענה לו המגיד: בבית זה אחרת, שם באמת צריך להיות הכל מסודר, אבל בדרך... עולמו הרוחני של המגיד היה הבית עבורו, כל ערכי העולם הגשמי היו עבורו רק ב"דרך"...    

ואצלינו? גם אם כל העולם  סביבינו צועק גשמיות, צועק שהוא רחוק מרוחניות, יהודי צריך לחיות בהרגשה שהחומריות זרה לו  והמגרש  הביתי שלו היא הנשמה. אם אדם עובד עבודתו הרוחנית ומכין את עצמו לגאולה, הוא משפיע גם על העולם שסביבו להגיע אליה. וגם בינתיים, הגאולה היא הבית שלו, עכשיו הוא רק בדרך...

(באדיבות חב"ד הודו)