חיים דיין, יהלומן צעיר, התיישב על הכיסא המום. כוסות המים שלגם בשרשרת לא הצליחו להחזיר לו את הנשימה. הוא לא האמין שזה אכן קורה לו.
 
הכול החל כמה שבועות קודם לכן, כשחיים הצעיר החליט ללכת על עסקת ענק ורכש יהלום יקר ומיוחד במינו בשווי מאתיים אלף דולר. הוא מסר את היהלום לחברו הנאמן יוסי, כדי שימכור אותה בעבורו.
 
הבעיות החלו כאשר יוסי, שרצה עבור חיים את העסקה הטובה ביותר, מסר את היהלום לאדם שלישי שהבטיח כי יש לו קונה מצוין בעבורו.
 
כמה ימים חלפו, במהלכם המתין חיים ספק בעצבנות ספק בהתרגשות לקבל תמורה הולמת. לאחר כמה ימי ציפייה דרוכים חזר אליו יוסי. הוא התעקש להגיע עד המשרד ולא להסתפק בשיחה טלפונית.
 
מבטו של יוסי לא בישר טובות. מסתבר שהמתווך שבידו הפקיד את היהלום שב אליו ובמקום מזומנים נשא באמתחתו מעשייה (לא) משכנעת. "אחזתי בתיק בחוזקה, ואני לא יודע כיצד זה קרה – סחבו ממני את התיק בשדה התעופה. התיק פשוט נעלם!". היותו של הצער מעושה הייתה שקופה. בתיק הייתה גם סחורה נוספת של סוחרים אחרים, והכול נמוג ונעלם.
 
חיים שמע את כל זה מיוסי ולאט לאט עיכל כי הוא נפל בפח. כוסות המים המשיכו להילגם והחדר הסתחרר סביבו. הוא היה רק בראשית דרכו בעסקי היהלומים ואובדן כזה עלול לבשר מבחינתו את הקץ לכל עסקיו בתחום.
 
חיים ויוסי ניסו לפנות אל אותו מתווך נוכל ולתבוע ממנו את שווי היהלום. הדרכים בהם ניסו היו מגוונות, אך הוא התגלה כנוכל וותיק. הסתבר שזו לא הייתה הפעם הראשונה בה רימה סוחרים באופן כזה.
 
כמה ימים אחר כך הסתובב חיים כשליבו בל עימו. קודם לכן, כבר ראה את עצמו בעיני רוחו פורץ דרך בעסקי היהלומים – ופתאום מכה שכזו ניתכת עליו. הוא היה אובד עצות במובן הכי פשוט של המילים.
 
אחד החברים של חיים הציע לו לכתוב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח באמצעות 'איגרות קודש'. חיים התיישב בצייתנות שאיננה אופיינית לאיש עסקים כמוהו וכתב את הסיפור כולו לרבי. בכל ליבו ייחל לנס, למרות שלא ידע אפילו לדמיין כיצד הוא יתרחש. מה כבר יכול להושיע אותו מהמצב האומלל אליו נקלע?
 
הוא הניח את המכתב בספר והתבונן בתשובות המופיעות בעמודים החופפים למכתבו. אף אחת מהן לא עסקה בנושא עליו כתב. רק מילות הסיום של המכתבים "אזכיר על הציון" (אזכיר על קברו של הרבי הקודם מליובאוויטש) הפיחו בו תקווה. הם נראו לו כסוג של הבטחה שיהיה טוב. אך כיצד ומתי – עדיין לא ידע.
 
זמן קצר לאחר מכן פגש חיים את יוסי שנראה עסוק בקניות קדחתניות לקראת נסיעה. הוא התכונן לנסוע להונג-קונג במסגרת עסקיו כיבואן סריגים. חיים התעניין בנימוס ואיחל לחברו הצלחה. הוא כלל לא תאר לעצמו איזו הצלחה מצפה לידידו – וגם לו.
 
כאשר דרכו רגליו של יוסי על מפתנו של מפעל בהונג-קונג, קידם את פניו שאון המכונות. מנהל המפעל הסיני הזמינו אל משרדו המהוקצע וסגר אתו עסקה מוצלחת של רכישת אריגים. השיחה בין השניים גלשה מעבר למסגרות המסחר. הסיני התעניין במוצאו של יוסי ובמקום מגוריו, ויוסי סיפר לו מהיכן הוא באמריקה. הסיני נשמע מתעניין במיוחד. תוך כדי שיחה, שלף הסיני תמונה בה הוא נראה מצולם עם אדם שנראה סוחר עשיר על רקע ארוחה עסקית במסעדה כלשהי.
 
יוסי זיהה מיד את המתווך שרימה אותו עם היהלום של חיים. הוא סיפר בקצרה למנהל הסיני את סיפור הנוכלות, ומסתבר שגם לסיני היה סיפור משלו על האיש.
 
"אדם זה הגיע למפעלי והצליח לרכוש את אמוני ולקבל ממני הלוואה על סכום עתק. הוא השאיר לי כמה יהלומים כמשכון", הצביע הסיני על מזוודה שחורה שהייתה מונחת בפינת החדר. "אך שוויים אינו עולה על מחצית מסך ההלוואה שהרמאי קיבל ממני".
 
מתוך סקרנות, ביקש יוסי לראות את האבנים היקרות. הוא זיהה ביניהן בברור את האבן המיוחדת של חיים.
 
יוסי יצר קשר עם חיים ויחד הם החליטו לאתר את הנוכל ולנסות להגיע איתו להסדר. "הרי אם ארע הנס והאבן נמצאה, יתכן וגם נגיע לסוף הטוב", קיווה חיים בכל לבו. הוא שינן שוב ושוב את מילותיו של הרבי "אזכיר על הציון", ונתלה בהן כבקרש הצלה. כן, הם יצליחו...
 
והם אכן הצליחו. המתווך שב וסיפר את הסיפור המצוץ מן האצבע על המזוודה שנעלמה. אלא שהפעם יוסי וחיים 'תיקנו' אותו וסיפרו לו כי מצאו את המזוודה...
 
חיים המאושר נוכח לדעת כי "אזכיר על הציון זה אכן סוג של הבטחה "יהיה בסדר". האבן היקרה חזרה לידי בעליה, בזכות ברכת הרבי.