על קיבוץ הגלויות שבגאולה השלמה נאמר בפרשתנו: "ושב השם אלוקיך את שבותך". לא נאמר "והשיב השם" אלא "ושב", ומכאן אנו למדים כי גם הקדוש-ברוך-הוא בעצמו צריך כביכול לשוב מהגלות, משום שהוא נמצא בה יחד עמנו. ובלשון חז"ל: "שכינה עימהם".
 
מפירוש זה של חז"ל משמע, כי כל עוד שנותר יהודי אחד בגלות, נשאר הקדוש-ברוך-הוא עמו. ולעומת זאת: בנבואת ישעיהו נאמר "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני-ישראל". ומפרש על כך רש"י, כי קיבוץ הגלויות יהיה "כאילו הוא עצמו (הקדוש-ברוך-הוא) צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו". משמע, כי כבר עם גאולתו של היהודי הראשון יצא הקדוש-ברוך-הוא מהגלות, משום שהוא אוחז בידו ויוצא עמו!
 
ההסבר הוא, ששני הפסוקים רומזים לרבדים שונים בנוכחות האלוקית בגלות. יש הארה אלוקית 'פרטית' שאופפת כל יהודי, והיא זו שתאחז בו כביכול ותצא עמו מגלות לגאולה. אולם קיימת דרגה עליונה יותר בנוכחות האלוקית, שאינה מתחלקת לפרטים. דרגה זו נקראת 'עיקר השכינה' והיא נותרת בגלות עד שייגאל אחרון היהודים.
 
שני השלבים הללו שבגאולה תלויים זה בזה: מחד גיסא, הכוח לגאולה הפרטית של כל יהודי נובע מכך ש'עיקר השכינה' וכלל ישראל שרויים בתהליך של גאולה. ומאידך גיסא, עד שלא תושלם גאולתו הפרטית של אחרון היהודים, לא תגיע הגאולה של 'עיקר השכינה' וכלל ישראל לשלמותה.
 
נמצא, כי גם בעל מדרגה רוחנית גבוהה, לא יגיע לגאולה שלמה לפני שייגאלו גם אלו שנמצאים במדרגה נמוכה. כך שמי שחפץ באמת להיגאל, עליו לעשות הכול כדי שכל ישראל יהיו ראויים לגאולה וייגאלו בפועל ממש.