בכל שבת שלפני ראש-חודש נושאים ברכות לקראת החודש שבפתח. חוץ מאשר בשבת שלפני חודש תשרי – השבת הסמוכה לראש-השנה – בה לא נושאים ברכות. בתורת החסידות מוסבר כי את החודש הראשון בשנה מברך הקדוש-ברוך-הוא, ומכוח ברכותיו – מברכים אנו את 11 החודשים האחרים.
 
בשנה הבאה עלינו לטובה נברך בעצמנו 12 חודשים. זו תהיה שנה מעוברת בת 13 חודשים, ש-12 מתוכם נברך אנו.
 
הוספת חודש לשנה העברית מתרחשת אחת לשנתיים-שלוש, ומטרתה להתאים את מעגל החודשים לעונות השנה, שמתחלפות לפי השמש. חז"ל מספרים כי לכתחילה הייתה לירח עוצמת אור ומחזוריות זהות לזו של השמש, אולם בעקבות טענת הירח כי "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" – 'קיבל' הקדוש-ברוך-הוא את הטענה והמעיט את אור הירח, וכתוצאה מכך נוצר פער בין המחזורים של שני המאורות, שמצריך תיאום.
 
בפער ובתיאום ניתן לראות סמליות לעבודתם של בעלי-התשובה. בעברם, היה קיים פער בין אורח חייהם לבין הדרך הנכונה, ובשעה ששבו בתשובה הם הדביקו את הפער ועלו על דרך המלך.
 
מאידך גיסא: לחודש הנוסף בשנה אין שם ייחודי. הוא נקרא 'אדר' כמו החודש שלפניו, רק שלזה קוראים 'אדר ראשון' ולזה – 'אדר שני'. עובדה זו מעניקה לחודש הנוסף מימד של המשך התפתחות של המצב הקיים (ולא הדבקת פער), וזו סמליות לעבודתם של צדיקים, שגם אצלם יש תוספות התרוממות בעבודת ה', אך לא כהשגת פער אלא כהמשך טבעי להתעלותם המתמדת.
 
כאשר תבוא הגאולה השלמה ותקום הסנהדרין, יהיה בסמכות חכמי הסנהדרין להחליט כי השנה הבאה לא תהיה מעוברת. אך כל עוד זה לא התרחש, אנו יודעים מראש כי השנה תהיה מעוברת וניתנת בה תוספת של כוחות רוחניים הן לבעלי-תשובה והן לצדיקים.
 
(התוועדויות תשמ"ה חלק חמישי עמוד 3023)