התורה מצווה להתיר לפועל העובד בשדה לאכול מהיבול בשעת העבודה. התורה מתייחסת לשני מצבים – עבודה בשדה תבואה ועבודה בכרם ענבים. לעובד בשדה מותר לקטוף ולאכול "מלילות" – כמות קטנה. לעובד בכרם מותר יותר מכך – לאכול כדי שביעה. זכות האכילה ניתנת לפועלים מעבר לשכר העבודה המשולם בנפרד, ומטרתה למנוע מהפועל רעב בשעת העבודה ולאפשר לו לעבוד כראוי.
 
אמרו חז"ל, כי הקדוש-ברוך-הוא מקיים בעצמו כל ציווי שהוא מורה לנו. וכך גם בציווי הזה – כולנו נחשבים לפועלים העובדים בשירות הקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא מצדו מתחייב כי בנוסף לשכר שיינתן לנו לעתיד לבוא (בימות המשיח), הוא גם יסיר מאיתנו כל דאגה וטרדה, כדי שנוכל לקיים את מצוותיו מתוך מנוחה ושלווה.
 
כשם שבעבודת האדמה יש הבדל בין שדה תבואה לכרם ענבים, כך גם בעבודת הבורא. התבואה היא מזון בסיסי והכרחי, והענבים לעומתה נחשבים לתוסף עינוגים. וכך גם בעבודת השם – יש מי שעושה רק את המינימום המחויב ותו לא, ויש מי שמהדר במצוות ועושה את הכול מתוך הנאה ותענוג.
 
בהתאם לאופי העבודה, סרות מעלינו הטרדות והדאגות: מי שמקיים מצוות מתוך שמחה ותענוג שמזכירים כרם ענבים – זוכה משמיים לרוב שפע ושובע. אך מי שמזכיר בעבודתו את התבואה המחויבת – אמנם זוכה למילוי צרכיו אולם לא בהרחבה ושפע.
 
בזמן הגאולה השלמה יקיים כל יהודי את המצוות מתוך שמחה ועונג. או אז לא רק שתסורנה מעלינו טרדות ודאגות אלא גם כולנו נזכה לשפע וכל טוב מכל סוג שהוא. ובלשון הרמב"ם (סוף הלכות מלכים): "שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר".
 
(ליקוטי שיחות חלק לד עמוד 129)