שני איסורים בתורה נועדו להרחיק בין עם ישראל לבין מצרים: חל איסור לשוב למצרים כדי להשתקע בה (מלבד במקרים יוצאים-דופן), וחל איסור להתחתן עם מצרי או מצרייה גרים, עד הדור השלישי (עם נכדי הגרים כבר מותר להתחתן).
 
האיסור הראשון אינו מוגבל לזמן מסוים, אלא תקף תמיד, גם בזמן הזה. אולם בעניין הנישואים פסק הרמב"ם כי כיום התערבבו האומות והמצרים של ימינו כבר אינם המצרים של ימי קדם ולכן האיסור לא תקף.
 
אם אכן לא קיימים כיום המצרים הקדמונים, מדוע נותר האיסור לשוב למצרים? – התשובה על כך תובן על פי שני מונחים תלמודיים: א) כל הפורש – מיוחס אל הרוב. ב) מיעוט לא מאבד חשיבות כאשר הוא קבוע במקומו.
 
ובענייננו: הערבוביה בין העמים יצרה מצב שגם בארץ מצרים הפכו המצריים המקוריים למיעוט. מסיבה זו, כאשר פורש אדם מקרב הגויים שבארץ מצרים ומחליט להתגייר – מייחסים אותו אל הרוב, שאינם מצריים מקוריים ומתירים להתחתן עמו. אולם במצרים עצמה, מקומם הקבוע של המצריים הקדמונים – נותר מעמדם ההלכתי יציב על כנו, למרות שהם מיעוט, ומשום כך אסור לשוב לשם ולגור ביניהם.
 
התורה מעלה על נס את ההבדל בין עם ישראל לבין העם המצרי. התזכורת "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", מופיעה בסמוך להנחיה "והייתם לי סגולה מכל העמים". העובדה שהאיסור לחבור למצרים תקף גם כיום, מחזקת את המחויבות של כל אחד ואחת מאתנו לתת ביטוי להיותו חלק מעם סגולה ולהתחזק בקיום התורה והמצוות. כך נזכה במהרה לביאת משיח-צדקנו, שעם התגלותו יכירו הכול בהיותו עם סגולה.