"וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם גו'"
 

המפגש עם המלך  

בפרשת השבוע נאמר "ולעבדו בכל לבבכם", ופירשו חז"ל מה היא עבודה שבלב? תפילה. מאמרינו השבועי יוקדש למצוות התפילה.
 
מסופר על אדמו"ר הזקן שהתלבט בראשית דרכו הרוחנית, לאיזה מקום תורה לנדוד - לעיר ווילנה המעטירה שם שהה הגאון שהרביץ תורה לתלמידיו, או למעזריטש לרב המגיד, שלימד בנוסף לתורת הנגלה גם דרך בעבודת ה' בתפילה ובחסידות, ובסופו של דבר אדמו"ר הזקן החליט לנסוע דווקא למעזריטש, כי הוא אמר לעצמו שללמוד הוא יודע קצת (...), אבל להתפלל עדיין לא.
 
לכאורה מה יש לדעת בתפילה, שיקנה 'סידור' וידע איך להתפלל? אלא מדובר לא על קריאת טקסס מילות התפילה, אלא למשמעות הרוחנית של התפילה - "עבודת שבלב", זאת אכן יש ללמוד ולהתעמק.
 
בתפילה יוצרים קשר ישיר עם הקב"ה, כל יהודי ויהודי, צדיק ומי שאינו צדיק, ברגע שהוא פתוח פיו וסגור לבו בתפילה לה' - נפתחים בפניו שערי שמים ותפילתו נשמעת במרומים, ה' יתברך שומע ומאזין לתפילתו ובקשתו.
 
רגעי התפילה הם רגעים נעלים ונשגבים בהם היהודי נכנס לארמון מלך מלכי המלכים הקב"ה והוא זוכה לעמוד בפני המלך העליון בכבודו ובעצמו, המביט בו ומאזין לו, כדברי הרמב"ם "יראה עצמו כאילו עומד בפני השכינה", ובתניא[i] כתוב "והנה ה' נצב עליו .. ומביט עליו ובוחן כליות ולב, אם עובדו כראוי"!
 
לכן תפילה היא 'אבן יסוד' בקשר לה' ויש בה מעלה ייחודית ומופלאה שאין כמותה - הקב"ה נותן לכל יהודי אפשרות בכל רגע ורגע לפנות אליו ישירות:
 
בשונה ממלך בשר-ודם שפגישה עמו היא כמעט בלתי אפשרית עבור פשוטי העם, ואף מי שזוכה להיכנס להיכל מלכותו זה רק לאחר המתנה ממושכת של חודשים או שנים, והמפגש עם המלך הוא קצר, בהתאם לרצונו וזמנו הקצוב של המלך; אבל מלך מלכי המלכים הקב"ה ממתין ומצפה לפגוש כל יהודי כל עת ועת במשך כל שעות היממה כל ימות השנה. מיד כשהיהודי פותח את סידור התפילה - הוא פוגש במלך העליון בכבודו ובעצמו, השומע וממלא את בקשותיו.
 
היהודי הוא המחליט כמה זמן תמשך הפגישה עם המלך ואיך היא תתקיים: ברצות היהודי להאריך בתפילה - הפגישה עם המלך תמשך זמן ארוך. ברצותו להתעמק ולהתפלל מעומק לבו ומחשבתו - הפגישה עם המלך תהיה עמוקה ופנימית.
 
לכן תפילה היא זכות וחובה יוצאי דופן:
 
זכות - פשוטו כמשמעו להתקרב לה' יתברך. חובה - היות שקרבים לה' בכבודו ועצמו, לא (רק) לשריו עבדיו, מלאכי השרת ושרפי-מעלה, לכן צריך להזהר ולהתפלל כדבעי, כראוי למעמד הייחודי והמרגש של המפגש עם המלך.
 
כיוון שאנו זוכים במתנה מיוחדת זו שלוש פעמים ביום במשך כל ימות השנה, עלולים לאבד את היוקר והחשיבות שלה, והתפילה עשויה להיות "מצוות אנשים מלומדה", בלי חיות והתרגשות, לכן צריך כל העת להתבונן לפני התפילה, שהיא תהיה בשמחה והתלהבות כראוי. 

איך מתפללים?

בספרי ההלכה והחסידות קיימת הדרכה מפורטת כיצד מתכוננים לתפילה וכיצד מתפללים, הנה דברי התלמוד[ii] "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", מה זה 'כובד ראש' ואיך משיגים אותו, הנה ארבע הדרגות שמזכיר התלמוד (מן הקל אל הכבד):
 
1) "הדרת קודש" - ללבוש בגדים נקיים, מהודרים ומכובדים ("מקשט[iii] עצמו בבגדיו"), כדי לתת כבוד ראוי לתפילה. 2) עם יראת שמים, ככתוב "עבדו את ה' ביראה", "אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך". 3) לדקדק בפירוש המילים בכוונה. 4) תפילה מתוך מרירות ועומק הלב, כמו שמסופר על תפילת חנה, אמו של שמואל הנביא, "והיא מרת נפש", שהתפללה במרירות ומעומק הלב. 4) מתוך הכנעה וביטול גמור, להיות כנוע ושפל ברך בפני ה' ולסלק את הגאווה והיישות העצמית.
 
כדי להגיע למצב נפשי רוחני שכזה, אומרים חז"ל ש"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים", מה היו עושים באותה שעת הכנה?
 
מתבוננים ב"רוממות[iv] האל ושפלות האדם", הרמב"ם מסביר[v] שהתבוננות בגדולת ה' וחכמתו העצומה והאין-סופית, ומנגד איך שהאדם הוא "בריה קטנה שפילה ואפילה", היא המעוררת תאווה גדולה לדעת את השם הנכבד ולדבוק בו, היא המפילה על האדם רתיעה וכניעה מלאים בפני ה', וכך תפילתו תהיה רצויה, מתוך כוונת הלב והמוח, תוך דקדוק בפירוש המילות כראוי. לימוד ספרי מוסר ובעיקר ספרי חסידות זה ההכנה הראויה והמתאימה לתפילה שתהיה מתוך כובד ראש כראוי.
 
בעת התפילה צריך לסלק מהראש את כל המחשבות האחרות וצריך להתרכז ביישוב הדעת בפירוש המילות מתוך כוונת הלב והמוח. בספר התניא ניתן דגש גם על משך זמן התפילה, שהיא תהיה באטיות ובמתינות גם בימות החול ולא רק בימים הפנויים מעבודה כבשבת. 

תפילה לשם שמים  

רבינו המגיד ממעזריש מבאר בדרך ייחודית את המושג כובד ראש עמו צריך להתפלל:
 
'ראש' מסמל את הדברים הרוחניים, את הנשמה, יתירה מזו ראש מסמל את הראש וראשון האמיתי, הלא הוא הקב"ה, ותפילה מתוך "כובד ראש", משמעותה לתפילה לא לשם ההצלחה ושגשוג של האדם המתפלל, אלא תפילה להצלחת שמים, שכבוד שמים יתרבה ויגדל בעולם.
 
 תפילה שהוא עצמו יצליח בגשמיות ואפילו ברוחניות, היא תפילה הבאה להגביר את הגאווה והאגו, ותפילה מרוממת וטהורה היא תפילה מתוך הביטול מוחלט לה', כל כולו נתון למטרה האחת והיחידה שיתגדל ויתרבה כבוד שמים, כמו תפילת חנה[vi] שאמרה לפניו רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים - לראות. אזנים - לשמוע. חוטם - להריח. פה - לדבר. ידים - לעשות בהם מלאכה. רגלים - להלך. אבל את אברי ההולדה וההנקהכ מדוע נתת לי? הרי לא ילדתי, תן לי ילד כדי שותם איברים שאתה בראת לא יהיו מבוזבזים, שחלילה לא יהיה מצב שבראת דבר לבטלה.
 
תפילה לא שאני יצליח אלא שמעשיו ופעלותיו של ה' יצליחו. 

לא תפילת הרופאים  

מימד מיוחד לדברים האמורים מביא אדמו"ר הקודם בשיחת קודשו מתוך דברי התלמוד במסכת קידושין[vii] המגדיר את הרמה הרוחנית של סוגי בעלי מלאכה שונים:
 
"החמרין - רובן רשעים. הגמלין - רובן כשרין. הספנין - רובן חסידים. טוב שברופאים - לגיהנם", לכאורה כיצד ניתן להגדיר קבוצת אנשים שהמאחד ביניהם הוא סוג מלאכתם באותה דרגה רוחנית, מה הקשר בין סוג עבודתם לבין מצבם הרוחני?
 
רש"י מסביר שיש קשר בין הדברים:
 
ה'חמרים' מסתובבים בעיר ובדרך-כלל בהמותיהם אוכלות מחצרות ושדות של אנשים אחרים, לכן הם נקראים רשעים, משום שבהמותיהן אוכלות מן הגזל. ה'גמלים' הולכים במדברות שם הכל הפקר, לכן הם כשרים, שאינם גונבים מזון משדות אחרים. ואילו ה'ספנים' שטים בים במקום ההפקר ואינם גוזלים, לכן הם נחשב חסידים, ובלשון רש"י "שלנים בדרכים, והם נכנסים ולוקטים עצים מן הכרמים ופירות .. בהמות שלו מעבירן לרעות בשדה אחרים".
 
בהמשך אדמו"ר הקודם מדקדק בפירוש רוחני נוסף, שמביא רש"י:
 
החמורים מסתובבים בעיר לכן בעליהם אינם חוששים משודדים ואינם מתפללים לה' מתוך עומק הלב בביטול והכנעה, שכן הם בטוחים בעצמם, בשל כך הם נחשבים רשעים, כי תפילותיהם אינם מעומק הלב! הגמלים הולכים במדברות, "במקום גדודי חיות וליסטין - ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום" לכן רובם כשרים, כי תפילותיהם מעומק הלב להגנה מהשודדים וחיות רעות. ואילו "הספנין רובן חסידים - שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין", ממילא תפילותיהם בביטול והכנעה. אבל "טוב שברופאים לגיהנם - כי אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום"[viii].
 
אם-כן חז"ל מגדירים את המצב הרוחני של כל יהודי בהתאם לעומק כוונתו בתפילה, ומי שתפילתו הכי עמוקה וכנה נחשב לצדיק וחסיד המעולה מכולם.  

מצווה יסודית  

לסיכום, הגמרא בברכות אומרת ש"דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן" זה תפילה, מי מזלזל בתפילה? לעיתים נדמה שלא עמי הארץ מזלזלים, אלא דווקא התלמידי-חכמים. כי לפי הקירטריון התורני תפילה פחות חשובה משאר המצוות, שכן היא רק מצווה מדרבנן ולא מן התורה (אכן עצם מצוות תפילה ובקשה היא מן התורה, אך הקביעות של שלוש תפילות ביום זה מדרבנן),
 
אך האמת שתפילה היא כמו 'חוט השדרה' שבגוף, שאף שאינו נמנה כאחד מתרי"ג האיברים, הוא המעמיד ומקיים את כל הגוף ואיבריו! כך גם תפילה, למרות שאיננה אחד מתרי"ג המצוות, היא מעמידה את כל המצוות, היא נותנת חיות וכוח לכל עבודת ה', ללימוד התורה ולקיום כל המצוות.
 
אחד התפילות החוזרות ונשנות בכל תפילה היא הבקשה לגאולה שלימה ולביאת המשיח "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". ויהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

---

מקורות - לקוטי שיחות חלק לד, עמוד 67. לקוטי דיבורים, חלק ג. ועוד.

[i] פרק מא.

[ii] מסכת ברכות, דף ל, עמוד ב.

[iii] רש"י לברכות.

[iv] רמ"א לשולחן ערוך אורח חיים, סימן צח.

[v] הלכות יסודי התורה, פרק ב, הלכה א.

[vi] מסכת ברכות, דף לא, עמוד ב. [vii] מסכת קידושין, דף פב, עמוד א.

[viii] סיבה נוספת: "פעמים שהרופא הורג נפשות". ועוד "פעמים שיש בידו לרפאות העני ואינו מרפא.