עבר הירדן המזרחי לא יועד מלכתחילה להתיישבות עם ישראל. אולם לאחר שנכבשו ארצות סיחון ועוג, בהם ישנם כרי מרעה נרחבים, ביקשו להתיישב שם בני גד וראובן, משום שהיו להם היו עדרי צאן גדולים. לאחר דין ודברים הסכים לכך משה רבינו (בתנאים מסוימים).
 
בני גד וראובן ידעו שעבר הירדן הוא בדרגת קדושה פחותה מאשר ארץ ישראל ה"מקורית". דווקא בשל כך הם רצו להביא את הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל "למטה", למקומות נוספים, ירודים יותר.
 
העבר המזרחי היה כאמור ארץ מקנה. המקנה רומז להתעסקות עם הנפש הבהמית שבנו. ההתעסקות עם תכונותיה וכוחותיה של הנפש הבהמית ורתימתם לעבודת השם מביאה למילוי טוב יותר של הרצון האלוקי.
 
בכך ניתן להבין מדוע הקדימו בני גד וראובן להתייחס בדבריהם לצאן עוד לפני שהתייחסו למשפחותיהם. בכך הדגישו את מטרתם בהתיישבות זו – ההתעסקות עם ה"מקנה", עם החלקים הבהמיים והנחותים, כדי להביא גם אותם לרשות הקדושה.
 
מובא שהטעם שהיה לבני שני השבטים מקנה רב הוא בגלל שהם חיבבו את המן, הלחם הניסי שהיו בו כל הטעמים שבעולם, ומיעטו באכילת בשר מצאנם ובקרם. העונג הרוחני באכילת המן בא לידי ביטוי מושלם כאשר משתמשים בכוח זה לעבוד עם ה"מקנה" – לעבוד עם הנפש הבהמית ולרתום אותה למילוי הרצון האלוקי לקדושה.
 
המן, האוכל השמימי המופלא, גם רומז לגילוי העתידי של טעמי וסודות התורה. על ידי העבודה עם הנפש הבהמית נזכה תכף ומיד להתגלותם של טעמי התורה המופלאים – בגאולה האמיתית והשלמה.