"הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה גו'"

עיסוקו של משה ב-37 ימיו האחרונים

הפצת התורה לכל יהודי ויהודי, גם למי שאין לו ידיעה יסודית ובסיסית ביהדות, בבחינת "תינוק שנשבה בין הגויים", שאין לו שום רקע דתי ואינו מכיר ויודע צורת אות ביהדות -  זה אחד התפקידים שהטיל הרבי על כל אחד ואחת מבני הדור, אנשים נשים וטף" "שכל אחד ינצל את כישוריו ומקומו בעולם, כדי להשפיע על סביבתו לקרב את בני ישראל לאבינו שבשמים".

בפרשת השבוע מסופר שאפילו משה רבינו בעצמו עסק בהפצת התורה, היא קירב את התורה שתהיה מובנת גם ליהודים רחוקים ביותר וזאת דווקא ברגעים החשובים והנעלים ביותר שלו, בשלושים וששת ימי חייו האחרונים, מראש-חודש שבט עד ז' אדר יום הסתלקותו "הואיל משה באר את התורה - בשבעים לשון פירשה", משה תירגם את התורה לאלו שאין להם הבנה וידיעה בסיסית בשפת היהדות[i]:

לאחר שבמשך ארבעים שנות המדבר משה לימד תורה לכל העם ובוודאי העמיד תלמידי חכמים גאונים מופלגים, הרי דווקא את "שיא" חייו, את 37 ימיו האחרונים הוא בחר להקדיש לא לקהל תלמידי החכמים המופלגים, אלא לרחוקים ביותר שאינם מבינים את שפת היהדות, לתרגם להם את התורה לפתם ולשונם!

משה לא ביקש מאחד מתלמידיו ועוזריו שיעסקו במלאכה זו, כנהוג ומקובל שמחברי ספרים וסופרים מטילים את תרגום ספריהם למומחים לשפות זרות והמחברים בעצמם אינם מבזבזים את זמנם על התרגום, ואילו משה רבינו, 'מובחר המין האנושי', הוא בעצמו השקיע את זמנו היקר והנעלה לתרגום והבאת התורה לפשוטי העם, וממנו אנו למדים את החשיבות והנחיצות של הבאת התורה לכל רבדי העם!     

משה לא רק תירגם את התורה, אלא גם כתב את תרגום ה-70 שפות על שנים-עשר אבנים, ככתוב "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב", "מלמד שהקים משה רבינו אבנים בעבר הירדן בארץ מואב וביאר עליהם את דברי התורה בשבעים לשון", כדי לתת נצחיות לתרגומו[ii].

כמובן שתרגומו הי'ה מדוייק ונכון כמו התורה עצמה, כדברי חז"ל "משה פתח את פי הבאר ומעיינות התורה והחכמה יוצאו מאליהם, על ידי שכינה המדברת מתוך גרונו"! הקב"ה תירגם את התורה והיא הועברה מפיו של משה רבינו.

בתורת הסוד מוסבר שתרגומו של משה פעל פעולה נצחית לדורי דורות:

משה דיבר לא רק לבני ישראל שבדורו אלא לכל נשמות ישראל שיהיו, עד סוף כל הדורות ולכל המקומות בכל קצווי תבל שבהם עתידים להיות יהודים עד סוף כל הדורות גם ליהודים ולמקומות הירודים והשפלים ביותר, לכולם נתן משה רבינו כוח להתקרב את התורה לדבוק בה וללכת בדרכיה.

"כיום שנעשה בו העגל"

דברים אלו שמשה רבינו בעצמו עסק בתרגום התורה  לא מסתדרים עם דברי חז"ל שתרגום לשפות זרות הינו דבר קשה ולא חיובי, כמסופר במסכת סופרים "מעשה בזקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה ליוונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל", ובמגילת תענית כתוב ביום ח' בחודש טבת נכתבה התורה ליוונית, בימי תלמי המלך, וחושך בא לעולם שלושת ימים" עד כדי כך שיש נוהגים לצום בימים אלו, כמובא בשולחן ערוך[iii],

אם-כן התרגום והפצת התורה זה דבר קדוש וטוב או שלילי ורע?

הסיכון ביציאה לעולם הגויי

אלא אכן שני הצדדים נכונים - יש דרך קדושה ונעלית לתרגום והפצת התורה ויש דרך מסוכנת הדומה למעשה העגל:
כשזה נעשה על-ידי משה רבינו בצווי הקב"ה - מובן שזה דבר קדוש ומעולה ביותר, אבל כשזה נעשה בציוויו של תלמי מלך יוון - זה עלול להיות לרועץ ובמקום להועיל ליהדות זה עלול להזיק ולרחק.

היציאה לעולם לסגנונות ושפות זרות גויות היא מעשה שיש בו סיכון רוחני, כי במקום לקרב לתורה עלולים חס-חלילה ליפול אל הגויות, אבל כשפועלים בכוחו ובשליחותו של משה רבינו, מצליחים לקרב ולהתעלות לעבודת ה'.

לכן דימו את תרגום 70 הזקנים בציווי של תלמי המלך, ליום שנעשה בו העגל - שלכאורה כיצד ניתן לדמות צדיקים וטהורים אלו, לרשעים גמורים שעשו את העגל ועבדו עבודה זרה? כי כשהתרגום נעשה מתוך רצון של גוי לדעת התורה, עלול לצמוח מכך מכשול [אף שכמובן כוונתם של 70 המתרגמים היתה לקדושה, ואף נזרקה בהם רוח-הקודש והם ידעו כולם לכוון כאחד לשינויים שהם עשו בתרגום התורה, כמסופר בתלמוד בארוכה].

נבין את פשר הענין כשנדייק בדברי חז"ל שהתרגום היה "כיום שנעשה בו העגל", ולא אמרו בצורה יותר ברורה שהתרגום הוא "כחטא העגל"!

שהרי יום עשיית העגל, ט"ז בתמוז, לא היה יום שחטאו בעבודה זרה, רק למחרתו בי"ז תמוז השתחוו לעגל ועברו על החטא הנורא של עבודה זרה, ככתוב "וישכימו ממחרת ויעלו עולת ויגישו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק" [לכן (מסביר הרמב"ן) הקב"ה אמר למשה "שחת עמך" רק בי"ז בתמוז ולא בט"ז בתמוז שבו עשו את העגל, כי אז עדיין לא שחת העם בעבודה זרה].

אם-כן יום ט"ז תמוז הוא יום התשתית וההכנה, שכתוצאה ממנו למחרת חטאו בעבודה זרה[iv].

יתירה מזו הכוונה הראשונית בעשיית עגל הזהב על-ידי העם לא כדי למרוד בה' אלא להיפך להתקרב אליו:
 
כיוון שארבעים יום קודם, במעמד המופלא של מתן-תורה הם ראו את הקב"ה יורד על הר סיני עם מרכבתו העליונה שבה היה דמות שור, לכן עתה משהם חשבו שמנהיגם משה רבינו, שליח ה' מת, הם יצרו עגל זהב מתוך מחשבה (מוטעית ופסולה) שאותו עגל יהווה מעין ממוצע המחבר אותם לה', במקומו של משה;
 
אך מכיוון שזה לא היתה בהתאם לכוונה האלוקית, אדרבה הדבר אסור לחלוטין (ככתוב "לא תעשו פסל"...), לכן בסופו של דבר הפך מעשה זה לחטא הכי חמור ונורא – אותו עגל שהיתה לו כוונה טובה הפך לשיא הטומאה והרוע, פסל של עבודה זרה.

כי כל דבר שלא נעשה בציווי ה', אלא בהחלטה של האדם, אפילו אם הכוונה הראשונית היא כנה וטובה - עלול לצמוח מכך תוצאות איומות ונוראיות.

נעמיד למבחן זה מול זה, שני דברים העשויים מזהב - הכרובים שהיו מעל ארון הקודש בהם היה דמות של תינוק מזהב ועגל הזהב:

הכרובים היו שיא הקדושה והקרבה לה' יתברך ואילו עגל הזהב היה שיא הריחוק והניתוק מה' יתברך - כי הכרובים נעשו בצוו ה' לכן הם קודשים הקודשים.

מכאן אנו למדים על עבודת השליחות להפצת התורה והיהדות בדורינו:

שליחות למקומות רחוקים מאווירה יהודית, מתוך כוונה טהורה וכנה להפיץ יהדות חוצה, היא מעשה נעלה ונשגב ביותר, אבל כדי שהשליחות תצליח, תפעל פעולתה ותקדש שם שמים ולא תהיה שום נפילה רוחנית, צריך שהיא תהיה בהתאם להכוונתו הישירה של משה רבינו בדורו, והמשה רבינו שבכל דור ודור, ולא מספיק שהכוונה של האדם היא טובה ונכונה.
חובה על העוסקים בעבודת השליחות לשנן בכל עת:

צריך להיזהר ולעסוק במתכונת שציווה משה רבינו ולא לשנות בכהו-זה מהוראותיו ודרכיו, כל עוד דבקים בהוראותיו לא ניזוקים מהמקומות הנחותים והשפלים, ואדרבה מקבלים מצדיק הדור כוח להצליח בעבודת השליחות לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, להתעלות בקירבה לה' השליח ובני ביתו ולהביא לעולם את הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו בקרוב ממש. 

מקורות: לקוטי שיחות חלק כד, עמוד 1.

[i] ישנם שבעים שפות ראשיות של גויי העם ומזה השתלשלו עוד ריבוי נבים ותתי שפות, אך השורש לכל השפות - 70.

[ii] המספר 70 נרמז בגימטריא מיוחדת של המילה "(באר) היטב": הגימטרייה של כל צירוף האותיות המרכיבות את המילה היטב, בצורה זו: ה. הי. היט. היטב - היא שבעים.

[iii] אורח חיים, סימן תק"פ.

[iv] לכן (מסביר הרמב"ן) הקב"ה אמר למשה "שחת עמך" רק בי"ז בתמוז ולא בט"ז בתמוז שבו עשו את העגל, כי אז עדיין לא שחת העם בעבודה זרה.