משה מפי עצמו אמרן (מגילה לא,ב)
ספר 'דברים', שאותו אנו מתחילים לקרוא בשבת זו שבת פרשת 'דברים', שונה מארבעת החומשים שקדמו לו. ספר זה נקרא 'משנה-תורה', משום שבעיקרו הוא מעין חזרה על האמור בספרים הקודמים (אם כי יש בו הרבה דברים חדשים, והוא גם מסביר ומפרט דברים שנאמרו בספרים האחרים). אולם השוני המעניין ביותר של ספר זה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא: שאת הספר הזה אמר משה-רבנו "מפי עצמו".
מהו "מפי עצמו"? וכי ספר דברים לא נאמר מפי הגבורה? הלוא הרמב"ם פוסק, שאם אדם אומר אפילו על מילה אחת מהתורה - שמשה רבנו כתבה מעצמו, הריהו 'כופר'! ; על-אחת- כמה-וכמה ספר שלם בתורה! ברור אפוא, ש"מפי עצמו" לא בא לומר שספר זה כתבו משה משכלו וממחשבתו שלו..., אלא מה?
שליח בלבד
את ההסבר הראשוני לשאלה זו נותן ה'תוספות' (מגדולי פרשני התלמוד). הוא מפרש את המילים "מפי עצמו": "ברוח הקודש". כלומר: בל נחשוב שאת ספר 'דברים' אמר משה מליבו. כל מילה של הספר הזה נאמרה ב'רוח הקודש' ולכן כל מילה היא דבר ה' ממש.
אם-כן, מהו ההבדל בין ספר זה לספרים הקודמים; הלוא גם את דברי התורה הכתובים בספרים הקודמים (בראשית, שמות...) העביר הקב"ה לעם-ישראל באמצעות משה רבנו?
התשובה היא, שאת דברי התורה שבספרים הקודמים העביר משה לעם-ישראל כשליח בלבד, מבלי שאישיותו ושכלו ומחשבתו יעמדו באמצע; ואילו בספר 'דברים' התלבשה השכינה בשכלו ובמחשבתו של משה רבנו, כך שמבחינה מסויימת הדבר נראה כ"מפי עצמו" (ובשפתו), אך לאמיתו של דבר זה היה "ברוח הקודש",וכמאמר - "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".
התאמת התורה
בצורה זו של העברת דבר ה' יש יתרון. כאשר התורה מועברת אל העם דרך שכלו והשגתו של משה רבנו, היא מותאמת יותר לדרגתו ולצרכיו של העם. וזו אכן הסיבה שב'משנה-תורה' הוסברו ונתבארו דברים רבים שהיו סתומים בספרים הקודמים.
צורך זה בהעברת התורה דרך השגת שכלו של משה נבע מהעובדה, שבני-ישראל עמדו אז לקראת כניסתם לארץ. התחיל בעבורם שלב חדש בעבודת-ה'. לא עוד ניתוק מהעולם וקבלת כל הצרכים בדרכים ניסיות (כמו - המן, ענני הכבוד, בארה של מרים, עמוד האש וכיוצ"ב...). מעתה יש לחיות חיים טבעיים בתוך העולם, והמשימה היא - להחדיר קדושה בתוך החיים הגשמיים. משום כך היה צורך לקרב יותר את התורה אליהם, וזו משמעותו של ספר 'משנה-תורה', שוב פעם וברור יותר.
שלב בהעברת התורה
לאמיתו של דבר, ספר 'משנה-תורה' מהווה מפנה רב-חשיבות בצורת ההעברה הכללית של התורה. השלב הראשוני בהעברת התורה היה בשני הדיברות הראשונים, שאותם שמע כל העם מפי הגבורה. השלב הבא היה מסירת התורה באמצעות משה-רבנו, כאשר הוא משמש שליח-להעברה בלבד. ואילו ב'משנה-תורה' מתחיל שלב חדש - העברת התורה דרך שכלו והשגתו של בן-אדם, כאשר השכינה מתלבשת במחשבתו של משה-רבנו.
שלב זה נמשך גם בדורות הבאים, ההתייחסות המקודשת שלנו למשנה, לגמרא, למדרשים ולכל ספריהם של גדולי-ישראל האמיתיים, מושתתת על האמונה, שכל אלה נכתבו ברוח הקודש. אמנם בני-אדם הגו בדברים בשכלם-הם, התפלפלו, התווכחו, הסיקו מסקנות, אבל בסופו של דבר, זה דבר-ה', שהתלבש בשכלם ובדרך מחשבתם.
