שם הפרשה הוא שמו של מלך מואב, אנטישמי, שחיפש "פתרון לבעיית היהודים": חיפש דרך להשמדתם. הוא שלח שליחים אל נביא, בלעם המדייני, שונא יהודים אף הוא, כדי לנסות להלחם ביהודים בנשק שלהם - בכוח הפה. 

בלעם ניסה בכל כוחו לעזור בענין, לא לפני שדאג לתשלום רציני ולקצת (הרבה) כבוד. אבל כנביא, הוא עצמו נאלץ להודות: "לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה". התוצאה היתה, שרצה לקלל ונמצא מברך. ולא סתם ברכות יצאו מפיו, אלא נבואת הגאולה העתידה: "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב"...

איך יתכן, ששמו של גוי רשע, בלק, הונצח בשם פרשה בתורה הקדושה?

השם בלק כשם פרשה, רומז על המציאות הרוחנית של "אִתהַפּכָא" - הפיכת הרע לטוב, חושך לאור.   

מצאצאיו של בלק - יצא המלך המשיח!

המשיח הוא מבית דוד. דוד הוא מבני רות המואביה, שהיתה נכדתו של בלק.

הפרשה נקראה בשם זה, ללמדינו, כי אפשר להפוך רע הכי מוחלט, כמו "בלק" לטוב הכי גדול - מלכות בית דוד ומלכות המשיח!

דוקא בפרשה זו מופיעה הנבואה על מלך המשיח: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל".

ויש לנו כאן גם הוראה אישית: אף פעם לא להתיאש מעצמנו. גם אם התנהגנו קצת "בלק", תמיד אפשר להתהפך בחזרה לטוב!

(באדיבות: חב"ד הודו)