האחרונה בנבואותיו של בלעם מתמקדת בעיקר בשני מנהיגים: דויד המלך והמשיח. כך מפרשים את פסוקי הנבואה גם רש"י וגם הרמב"ם, אולם לכל אחד מהם דרך שונה בפרשנות. רש"י מפרש כי הפסוקים הראשונים מתייחסים לדויד המלך, והאחרונים – למלך המשיח. אולם הרמב"ם קוטע כל פסוק לשניים, כך שהקטע הראשון בכל פסוק עוסק בדויד, והשני – במלך המשיח.
 
המחצית הראשונה של כל אחד מהפסוקים די דומה במשמעותה למחצית השנייה. למשל: "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב", "דרך כוכב מיעקב – וקם שבט מישראל". לפיכך מתאים היה לכאורה כי רש"י, שדרכו לפרש את פשט מקרא – יתרץ את הכפילות על ידי שיפרש כל קטע על אישיות אחרת, כמו הרמב"ם.
 
מכל מקום בחר רש"י לפרש כפי שפירש, מפני ההקשר הכללי של הנבואה למה שמסופר לפניה. נבואה זו נאמרה בעקבות אכזבתו העמוקה של בלק מלך מואב מהניסיונות הכושלים של בלעם לקלל את עם ישראל. בלעם החליט לפחות להעניק משהו לבלק ולכן גילה לו מה עתיד עם ישראל לעשות לעמו ("ומחץ פאתי מואב"). בהתאם לכך, מתחיל רש"י לפרש את הנבואה על אישיות עליה כבר ידוע לנו כי אכן הכתה את מואב – דויד המלך – וממשיך לפרש את הדברים על אותה אישיות, כל עוד אין אילוץ לעצור ולעבור לאישיות אחרת.
 
אולם הרמב"ם אינו מתייחס להקשר הפשטני של הדברים. הוא מעוניין להוציא מתוכם את ההגדרה התורנית לתפקידו של מלך המשיח: "להחזיר מלכות דויד ליושנה". ולכן הוא מפרש כל פסוק כך שתחילתו מתארת את מלכותו של דויד, והמשכו – את המלכות של מי שיחזיר עטרה ליושנה –  המשיח.
 
(ליקוטי שיחות כרך יג עמוד 85)