למה צריך לרקוד?
באחד מימי שישי, אמר הבעל-שם-טוב לתלמידיו: “צאו וחפשו אורח לשבת”. התחילו התלמידים לחפש אורח לשבת, חיפשו זמן ממושך אבל לא מצאו. אולם הבעל-שם-טוב עמד על דעתו וביקש למצוא אורח לשבת.
חצי שעה לפני כניסת השבת, ואורח אין בנמצא. יצאו אפוא התלמידים אל מחוץ למעז’יבוז’, המתינו בפרשת דרכים עד שבסופו של דבר מצאו יהודי שהגיע למקום ושק כבד על כתפו. שאלוהו אם יש לו היכן להיות בשבת, והוא השיב בשלילה. הציעו לו אפוא להיות אצל הבעל-שם-טוב בשבת, והוא נענה בשמחה.
למראה האורח שמח הבעל-שם-טוב שמחה גדולה ונראה היה כי הוא במצב רוח מיוחד. כך היה גם בסעודות השבת, שררה אווירת שמחה והתעוררות גדולה ביותר.
בסעודה שלישית ניגן הבעל-שם-טוב ניגון. באמצע הסעודה הפסיק את הניגונים ואמר לתלמידיו כי הוא רוצה שכל אחד מהתלמידים יאמר דבר תורה. היו שם שישים תלמידים שישבו בצורת ח’, והאורח מצד שמאל. הסבב החל מימין; כל אחד אמר דבר תורה, וכשהגיע לאורח, אמר לו הבעל-שם-טוב ‘אמור דבר תורה’. השיב האורח כי אין לו מה לומר. שאלו הבעל-שם-טוב האם אינך יכול לומר ואפילו משהו קצר? השיב האורח כי אינו יודע ללמוד.
“אמור אפילו משנה אחת”
אולם האורח השיב בשנית כי אינו יודע.
“האם לא למדת בחיידר? ספר לפחות על אברהם אבינו”...
היהודי שהיה פשוט לא הבין מה הבעל-שם-טוב בדיוק מבקש, וכששמע את המילה ‘סיפור’ הבין כי הוא מתבקש לספר סיפור כלשהו.
“אספר סיפור שקרה איתי”, אמר, “אם תרצו לשמוע בבקשה”.
הבעל-שם-טוב חייך והסכים.
אתמול, יום שישי, השתחררתי ממאסרו של פריץ אחד. במשך שנה שלימה הייתי אצלו בבור, שם שמעתי כל הזמן קולות יוצאים מתוך האדמה. לא ידעתי אם אלו קולות של בני אדם או שדים. פחדתי אפילו לזוז.
רק בשבוע האחרון שלי בבור, אזרתי אומץ, התכופפתי לאדמה ושאלתי אם שומעים אותי. הם השיבו בחיוב.
“אתם בני אדם או שדים?” שאלתי אותם.
“אנחנו שדים”, השיבו.
“אני רוצה לשאול אתכם כמה שאלות”.
“שאל”, ענו השדים.
“נוכחתי לדעת כי יש לכם מנהג מוזר שבכל ימות השבוע אתם בוכים, אך כשמגיע ליל שבת אתם צוחקים, מה פשר הדבר הזה?”
השדים ענו כך: “אנחנו קבוצת שדים שחיים מעבירותיו של חסיד אחד. כל ימות השבוע הוא צם, לא אוכל ולא שותה. כשמגיע ליל שבת הוא רוצה לאכול, אלא שבגלל הצום קיבתו מצומקת ואינו יכול לאכול בשר ודגים. משום כך הוא מקדש על היין ומיד לאחר מכן אשתו מגישה לו כוס חלב. לאחר ששותה את החלב, הוא ממתין חצי שעה עד שמותר לו לאכול בשר, ורק אז הוא אוכל את סעודת השבת שלו.
“אלא שבכל פעם שאשתו מגישה לו את הכוס, אנחנו דואגים שיישפך מעט מהכוס, ואז הוא כועס ומתרגז עליה. ‘אני צם כל השבוע ואת שופכת לי?’ - הוא גוער בה. לפעמים הוא גם מאיים עליה שאם החלב יישפך שוב הוא ילך איתה לרב. כל ימות השבוע אנחנו דואגים אם שוב נצליח לשפוך את החלב, אך כשמגיע ליל שבת והוא גוער בה שוב, אנחנו שמחים שמחה גדולה, כי אז נוצרים עבירות רבות, ומכך אנחנו חיים”.
הוסיף החסיד להקשות קושיה שנייה: “למה בשבוע האחרון בכיתם כל השבוע פי שתיים מהרגיל, ואילו בליל שבת האחרון צחקתם פי שתיים?”
השיבו השדים: “השבוע היינו בסכנה אמיתית. החסיד אמר לעצמו כי מעכשיו לא יתרגז עוד על אשתו. ‘אני אמזוג את הכוס חלב בצהרי היום, ואניח אותו בארון מוכן ומזומן, וכך בליל שבת תהיה לי כוס חלב מן המוכן.
“ביום שישי בצהרים מזג החסיד את הכוס חלב שלו והניחה בתוך הארון, ומשם הלך למקווה ולתפילת שבת בבית כנסת. לפתע שמעה אשתו כי בחוץ מוכרים עצים בחצי מחיר. היא מתחילה לחפש את הארנק של בעלה. בין כה וכה מוכרי העצים כבר דופקים בדלת ומורידים את המחיר עד כדי רבע, והיא בחפזונה למצוא את הכסף, פתחה את הארון וכוס החלב נפלה ונשברה.
“בליל שבת הגיע החסיד לביתו בשמחה רבה. הפעם לא יכעס על אשתו; שלום ושלווה ישררו בבית - כך הוא חושב לעצמו.
“והנה הוא פותח את הארון והכוס חלב איננה. הוא מביט ורואה שהכל נשפך. כשפנה לאשתו לברר את פשר העניין, זו החלה להתנצל. הוא כעס מאוד ואמר: ‘כעת אני מבין כי כל הזמן שפכת את כוס החלב שלי בכוונה; אם עד עכשיו היה לי ספק כלשהו, כעת אני יודעת את האמת. ביום ראשון אנחנו הולכים לרב כדי להתגרש’...
“אם כל ימות השבוע בכינו פי כמה כיון שלא ידענו מה לעשות” - אמרו השדים - הרי שבליל שבת צחקנו פי כמה על כי הצלחנו במשימה”.
כשההלך סיים לספר, החל הבעל-שם-טוב לנגן. כשסיים כבר היה מוצאי שבת ובבית המדרש שרר חושך. ציוה הבעל-שם-טוב שיעלו את האור, והנה התלמיד שישב לימינו, שוכב מעולף. התברר כי זהו החסיד עליו סיפר האורח...
להתקשר לראש
את הסיפור הזה מספרים גם חסידי פולין וגם חסידי חב”ד. אלא שאצל כל אחד מהם לומדים מהסיפור הוראה בעבודת ה’ באופן שונה: חסידי פולין לומדים מכך שאסור לזלזל באשה, ובכלל - אסור לזלזל בזולת. זלזול ביהודי שני מעניק חיות לשדים, ועל כן צריך שיהיה שלום ושלוה.
בחב”ד לומדים מהסיפור הוראה אחרת: יהודי יכול לחיות שבעים ושמונים שנה ולהעניק חיות לשדים. לאותו חסיד היה סייעתא דשמיא שהיה חסידו של הבעל-שם-טוב, ובזכות זה שמע את הסיפור בזמן ובמקום המתאים כדי להצילו.
במילים פשוטות: אתה יכול להיות צדיק גדול, אבל חשוב ביותר להיות מקושר לרבי!
מה זה אומר ‘להיות מקושר לרבי’? - ללמוד את תורתו של הרבי ולהבין מתוך השיחה מה הרבי רוצה שאני יעשה בשבוע הקרוב.
ב’דבר מלכות’ של פרשת תרומה הרבי מדבר על כך שיהודי עובר בחייו הרבה עניינים טובים ולא טובים, ובאם ישמח בחודש אדר שמזלו בריא, אזי הכל יהפך לטובה. לכן חסידים רוקדים בחודש אדר, כדי לקיים בגוף ובנפש את ההוראה של הרבי.
כל אחד יכול, כמובן, לשמוח באופן שמדבר ללבו יותר. אם אתה רוצה לשמוח על ידי לימוד סוגיה בגמרא - בבקשה; אז בחודש אדר תלמד יותר ממה שאתה רגיל, ועל ידי זה תשמח ביתר שאת. אם אצל השני זה בריקוד - אזי עליו להוסיף בריקוד יתר על רגילותו. אולם יש להיצמד לדברים של הרבי שאומר - כל דבר שמשמח.
אדמו”ר האמצעי כותב במכתב מפורסם ליהודי שבנו נפטר, והיה שבור מאד - כי עליו להיות בשמחה, ואם אתה לא בשמחה פנימית, אזי לפחות תעשה תנועות של שמחה, דהיינו לרקוד.
בלי פשעטלא’ך
כתוב ששלוש מצוות נצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ - למנות מלך, למחות זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה.
הרבי אומר שלכל אחד ואחד יש עמלק קטן בלב. והדבר הראשון שצריך כדי להתגבר על עמלק, זה למנות מלך. כי אם יש מלך, אזי אפשר גם למחות את זרעו של עמלק.
מה זה עמלק?
יש מאמר של אדמו”ר הרש”ב “זכור את אשר עשה לך עמלק”, תרס”ה. במאמר הזה הוא מביא סוגים שונים של עמלק, וננסה לתרגם אותם למלים אקטואליות:
סוג אחד עמלק הוא, כאשר מספרים לחסיד מופת מהרבי, והוא אומר שזה לא קרה, או שזה רק מקרה. זה עמלק גס. יש גם עמלק עדין יותר; הוא אמנם מאמין, אלא שהוא מעורר אצלו ספיקות בגדולתו של המופת.
היה יהודי שעשר שנים לא היו לו ילדים, והנה הרבי אמר לו לבדוק מזוזות, בירכו ויש לו ילדים. אני שמעתי מאות סיפורים כאלו מהרבי. אותי מעניין סיפור עם מתח, סיפור שמורכב עם הרבה פרטים, לא מופת “שגרתי” כזה... זה למעשה עמלק מיוחד - הוא עושה מהרבי גדול מאד, רבי שיכול לעשות הרבה מופתים, אלא שעד אז העמלק אומר לו כי הוא לא רוצה לשמוע מופתים “פשוטים”...
יש עמלק עליו אומרים שהוא בגימטריה “ספק”. כשהקב”ה אמר לאברהם אבינו לעשות ברית מילה, הוא לא אמר לו איפה לעשות. אברהם אבינו הבין מצד עצמו את דברי הקב”ה ‘הימול לכם כל זכר’, והוא הבין שזה במקום שמבדילים בין זכרות לנקבות. בלי פשט’לרך.
פעם שמעתי מהחסיד הרב מוט’ל קוזלינר ע”ה, כי טוב עשה אברהם אבינו שלא הלך להתייעץ עם כמה חברים מה ואיפה לעשות, כי אז הוא היה חותך את הזקן, שגם הוא מבדיל בין זכר לנקבה... רק בגלל שלא שאל שאלות מיותרות ועשה הכל בפשטות - הצליח לקיים כראוי את דבר ה’.
שאלות כמו ‘אולי אפשר כך ואולי אחרת?’ - אלו הם עמלק. אם הרבי אומר לשמוח והחסידים יוצאים בריקוד, אז כך זה צריך להיות. כי ביטוי של שמחה בפשטות, זה ריקוד.
אלא שכאן בא עמלק ושואל ‘מי אמר?’ אולי כדאי שתפזם ניגון מתחת לשמיכה, וזה יגרום לך להיות שמח?
הבעל-שם-טוב סיפר פעם לתלמידים שלו, כי לפני התגלותו ישב בבית המדרש ולמד תורה, ולפתע יצא מארון הקודש יהודי עם זקן לבן ואמר לבעל-שם-טוב ‘בא אלמד אותך את כל התורה כולה’. אמר לו הבעל-שם-טוב: ‘אני לא רוצה, הסתלק מפה’. הבנתי שהוא מהס”מ, אמר הבעל-שם-טוב. כשאלוהו התלמידים מאיפה ידע? השיב ‘ראיתי שהפרצוף שלו עצוב’...
אנחנו חסידים ועלינו ללמוד הכל מהרבי. כשהרבי נכנס ויצא לתפילות, זה תמיד עם ניגון שמח. ענין השמחה תמיד אצל הרבי בראש כל עניין. לעומת זאת, כשהיום אומרים שצריך לרקוד ולנגן ניגון, טוענים כנגדנו: מה אנחנו רקדנים?
הרבי פותח לנו אוצר, אומר שהשמחה של חודש אדר הופכת את כל העניינים הבלתי רצויים שהיו כל השנה לטוב. צריך לנצל כל רגע שאפשר...
הנקודה היא שצריכים להיות בשמחה.
סוד הלבושים
לאחרי כל האריכות הדברים הזאת, לפעמים עדיין מתעוררת קושיה - אבל זה לא ‘אני’, זה לא הטיפוס שלי להיות שמח, אני בטבע אדם שקט ולא רעשן. לא נדבק אלי כל הדבר הזה. זה לא מסתדר עם האופי שלי.
יש מאמר של הרבי ‘לא יכנף עוד מוריך’ תשכ”א. במאמר הזה הרבי מניח את אחד היסודות החשובים של הדור השביעי. הרבי מביא מספר קבלת האריז”ל הנקרא ‘מבוא שערים’ לשון כזו: “סוד הלבושים הוא סוד גדול מאוד”. מה פירוש הדברים?
ההסבר לכך הוא: אדם טיפש שחוזר על דברי חכמה שנאמרו על ידי חכם - אומר הרבי - סוף כל סוף יהפך לאדם חכם אם יחזור על הדברים שוב ושוב. כך גם לגבי אדם אכזר, שבמשך זמן רב יעשה פעולות של חסד, אזי יהפוך לאיש חסד. נשאלת השאלה איך יכול להיות שהאופי משתנה?
על זה אומר האריז”ל שסוד הלבושים הוא סוד גדול מאוד. מסתבר שהלבושים, למרות שהם ‘חיצוניים’ בלבד, בכוחם להשפיע גם על ‘הפנימיות’.
אדמו”ר הריי”צ סיפר באחת ההתוועדויות על חסיד שבראש השנה חלם חלום, והוא ראה שלא יוציא את שנתו. מיד לאחר ראש השנה נסע לרבי (אדמו”ר הריי”צ לא הזכיר באיזה רבי מדובר) וסיפר ביחידות על החלום. הרבי הרגיעו באומרו ‘חלומות שוא ידברון’. אבל החסיד לא נרגע מדברי הרבי, ודווקא מאוד דאג.
הגיע שמחת תורה וכולם רוקדים, בעוד הוא יושב בצד ובוכה. באמצע אמר לעצמו: הרבי רוצה שאשמח, אז צריך לשמוח. קם ממקומו והחל לרקוד. אחרי שמחת תורה נסע שוב לרבי, נכנס ליחידות במהלכה גילה לו הרבי כי היתה עליו גזירה קשה, אבל כשיצא לרקוד בשמחת תורה, ביטל את כל הגזירות...
לכאורה הלב שלו בכה, והוא היה עצב, וכל ריקודו לא היה מתוך שמחה אלא מתוך קבלת עול, אבל בכל זאת הריקוד הצליח לבטל מעליו את הגזירה הקשה. זה ענין של דור השביעי ספירת המלכות - לעשות כל מה שהרבי אומר גם אם זה מתוך קבלת עול ולא מתוך רגש פנימי, כפי שעבד עושה את פקודת המלך.
לחיים! לחיים!
אולי יעניין אותך גם
אנחנו חושבים שהתכנים הבאים עשויים לעניין אותך
