בסיום הפרשה הקודמת פרשת וילך, הקב"ה אומר למשה לכתוב שירה כאות וזכרון לבני ישראל, להזכיר לנו את הבטחות הקב"ה וכן אזהרותיו על עונשי הגלות שיגיעו אלינו באם לא נשמור מצוותיו.
 
פרשת האזינו נפתחת עם השירה המתחילה בכך שהשמים והארץ נקראים להיות עדים לכך שבני ישראל הוזהרו כראוי.
 
בעליה השניה שירת האזינו ממשיכה בתיאור בחירתו של הקב"ה בעם ישראל וכיצד הבדיל אותם מבין האומות. לאחר מכן דאג לנו ה' והוציא אותנו ממצרים על כנפי נשרים.
 
בעליה השלישית, שירת האזינו ממשיכה בכך שהקב"ה לקח את בני ישראל מקום הטוב ביותר, אך בני ישראל זנחו את ה' והלכו לעבוד את האלילים.
 
בעליה הרביעית ממשיכה השירה בכך שה' אומר כי בני ישראל חטאו וחמתו בערה בו, ולכן שלח אלינו את העונשים והמכות.
 
בעליה החמישית אומר ה' שאם היינו חכמים היינו רואים את גדלות ה' בכך שאנו שורדים למרות כל הסיכויים. כאשר אנו נופלים, שואל אותנו ה', היכן הם כל האלילים אותם עבדתם? מדוע הם אינם מסייעים לנו? עלינו לראות כי ה' הוא האלוקים היחיד.
 
בעליה השישית מבטיח ה' כי באחרית הימים הוא ינקום את דם עבדיו השפוך.
 
בעליה השביעית, אחרי שמשה רבינו סיים את השירה לבני ישראל, הוא מתחנן לבני ישראל להקשיב לדברים ולפעול לפיהם. מאוחר יותר באותו יום בו נאמרה השירה, אמר הקב"ה למשה לעלות אל הר נבו ולראות משם את ארץ שראל מרחוק. כך גם נאמר לו כי שם הוא יסתלק מן העולם הזה, מבלי להכנס לארץ ישראל, בגלל המאורע במי מריבה, כאשר משה היכה את הסלע.