לא פעם, כשאדם מדבר בלהט על העדפות רוחניות על חשבון חיים נכונים ומסודרים, הוא בעצם מבקש לברוח מהתמודדות. לאדם זה אני מבטיח שחיים רגועים בגשמיות הם מפתח גם לחיים רוחניים מפותחים.
האימון בקרב המגזר החרדי, אפילו החסידי, מציב בפניי לא פעם שאלות על ידי יהודים יראים ושלמים: בשביל מה להקדיש כוחות רבים כל כך בשביל פרנסה או בשביל חיים בריאים וגשמיים? הרי העיקר בעולמנו הוא עבודת ה' עם כל הלב, תפילה בכוונה מתומצתת, לימוד מתוך עמל ודחק?
השאלה מצוינת, אולם במשך הזמן למדתי לחשוד באותם שואלים, כי הם מנסים להסיט את הכיוון ממקום של עבודה אישית לחיים נכונים יותר באמתלה רוחנית. אם חיפוש אחר פרנסה נמצא בחייהם בסדר עדיפויות חמישי או שישי, למה להם להתייגע ולשבור את הרגליהם כדי להשיג אותה?!
צבי (שם בדוי) הגיע לפני כשנה לסדרת פגישות אימון כשמצבו הפיננסי קשה מאד. צבי, אברך עדין נפש ונעים הליכות שנפשו קשורה בחסידות וב'מבצעים'. צבי אב לחמישה, עובד באחד ממוסדות החינוך החב"דיים, מסור בלב ונפש לעבודתו ומשקיע בה את התמצית. דא עקא, שהוא אינו מקבל את משכורתו בזמן, וכשהיא כן מגיעה, היא מחצה שליש ורביע. מה הסיבה? יש הרבה סיבות, אבל לאחר בדיקה משותפת, הגענו למסקנה שהעובדה שהוא לא יודע (ולא רוצה) לדפוק על השולחן ולבקש את מה שמגיע לו, עומדת בעוכריו. (אינני מדבר על העובדה שיש אישים ומוסדות נכבדים באנ"ש העומדים מאחורי הלנות שכר של עובדיהם, ועוברים יום יום על חמישה לאווין מדאורייתא).
צבי הצהיר כי גם אם לא יקבל משכורת ("כי אין כסף למוסד") ימשיך לחנך בין כתלי המוסד כי מדובר ב"שליחות וערך עליון". הוא התקשה לקבל את העובדות ש: (א) מותר וראוי לקבל כסף עבור פעילות אפילו שהיא שליחות. (ב) צריך לעשות הפרדה בין משכורת לתפקיד חינוכי. כשם שחובה עליו להתמסר לעבודתו, כך חובה על מעסיקו להתמסר למשכורתו בזמן ובמלואה. (ג) שליחות וחינוך אפשר לעשות גם במקומות שמכירים בצורך החשוב והבסיסי לשלם משכורת בזמן, ואין חובה להשאר במקום שאין בו כסף ולהרוס את שלום-הבית שלו. (ד) מחנך המקבל משכורתו בזמן פנוי באמת לעשות את מלאכתו נאמנה.
אבל מדובר במציאות מדומה. אשליה. כי כשצבי הגיע לאימון, כל האפשרויות הפיננסיות נחסמו בפניו. כבר לא נשאר לו מאיפה 'לגרד'. כעבור פגישה או שתיים הבין צבי את העיקרון שכסף אינו מילה מגונה, ומשכורת אינה רק צ'ק.
סדר עדיפויות נכון
לא פעם אני משתמש בעקרונות שמתווה הרבי בתחומים רוחניים כדי להעזר בהם גם לשבירת חסימות ועקיפת קשיים בחיי היום יום ה"גשמיים". העקרונות אותם עקרונות, ואני מאמין בכנות שחיים נכונים ומסודרים הם חלק בלתי נפרד מחייו של יהודי, וחיים של יהודי, גם הגשמיים, הם דבר נעלה ומרומם.
בהשקפה החסידית, טובתו הגשמית של יהודי חשובה לא פחות מאשר חייו הרוחניים. וכה אמר אדמו"ר הזקן: "גשמיות של יהודים היא רוחניות. הקב"ה נותן לנו גשמיות כדי שממנה ניצור רוחניות" (היום יום כ"ז טבת). הרבי ה"צמח צדק" גילה לבנו מהר"ש: "כשמסייעים ליהודי בפרנסתו, אפילו כדי להרוויח שבעים "קופיקעס" (מטבע קטנה ברוסיא) בסחר עגלים, נפתחים בפניו כל שערי ההיכלות העליונים". כשאדם חי מתוך תחושה בריאה של מנוחת הדעת ומנוחת הנפש, זה המוטיב הנכון של חיים של יהודי בעולמו של הקב"ה.
בפגישות אימון אני עמל לא פעם על עצם שינוי הגישה ושינוי צורת החשיבה של המתאמן כדי שיוכל לצאת אל החיים בגישה שונה - בוגרת ורצינית יותר ולא גישה של התנערות מאחריות תחת איצטלא של חסידות וקדושה שאינם במקום הנכון. גישה שתביא את המתאמן להסתכלות אחרת על החיים הכלכליים שהוא מנהל, באופן של 'כלים דתיקון'; לדעת להתפרנס נכון ולהאמין ביכולת שלו לנהל את התקציב המשפחתי באיזון נכון, בשפע וברווח. אצל אנשים אלו, דרוש סוג של אומץ והעזה להתחיל להפנים שמגיע להם ולמשפחתם להתפרנס בכבוד ובשפע.
כשאדם מדבר בלהט על העדפות רוחניות על חשבון חיים נכונים ומסודרים, ואני חש בדבריו שהוא לא באמת מתעצם בתחושת המתיקות של "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי", אלא טענותיו הן סוג של בריחה מהתמודדות, אני מבטיח לו שחיים רגועים בגשמיות הם מפתח גם לחיים רוחניים מפותחים. אדם שהוא טרוד וסחוף ב'איך לגמור את החודש' או בלגלגל גמ"חים, כמעט מן ההכרח שזה יעסיק אותו גם בתפילת 'שמונה עשרה' ובעת לימודו. גם החיבור שלו עם ילדיו יהיה לקוי, שכן נפשו סחופה וטרודה ב"מים רבים". 'הרחבת הדעת' אינו מושג זר, אלא ביטוי שחז"ל קבעו כפועל-יוצא משלושה דברים שיש לו לאדם "דירה נאה" וכו'. ובמילה אחת: רווחה.
אין מדובר במאמץ להשגת שפע גשמי מיותר - אלא בעצם העמדתם של חיים בריאים, בפרנסה קבועה, בזוגיות המבוססת על יחס עמוק של נתינה וקבלה, וכן הלאה. כל אלו אינם מותרות. חיים מעין אלה מאפשרים לאדם לייצב גם את קומתו הרוחנית והנפשית, כמו גם לגדל את ילדיו לתורה, ולהביאם לחופה ולמעשים טובים מתוך שקט פנימי.
צריך להיות עשיר!
"זאת התרומה אשר תקחו מאתם – זהב כסף ונחושת". שואל הרבי (ב"דבר מלכות" השבועי), הלא רוב הציבור תרם נחושת וכסף, ומדוע התורה פותחת תחילה דווקא בתרומה הנדירה, הזהב? מבאר הרבי, שהמילה זהב היא ראשית תיבות זה הנותן בריא. השאיפה היא להביא יהודי למקום בו תהיה לו שאיפות גדולות (זהב), כאחד העשירים והנשיאים שתרמו את הדברים היקרים ביותר. הדברים אמורים ברוחניות כמו גם בגשמיות. "ישנה מיד הוראה שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל, בכל הענינים, מתחיל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף" (אות יא).
הערכה העצמית וציפייה האישית שלנו מעצמנו, לא צריכה להיות באופן של דלות ועניות, בשאיפה למינימום. על אדם לשאוף ולתבוע מעצמו רף גבוה, רף של חיים בריאים, תקינים ועשירים בדעת, בתבונה, ו..כן, גם בכסף.
וכך אמר הרבי מה"מ בשיחה מיוחדת שקיים עם כ"ק אדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל: "הפעולה בנוגע לפרנסה בהרחבה לבני ישראל כשלעצמה – גם לולי הצורך בהרמת קרן התורה במקום מסוים – היא דבר טוב ונכון, כדי שבני ישראל יוכלו לנהל את חייהם מתוך הרחבה בגשמיות, שעל ידה באים גם להרחבת הדעת, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה 'דירה נאה כו'', בגשמיות כפשוטו, 'מרחיבין דעתו של אדם'".
והמשיך באותה שיחה: "יהודים שחיים בעולם הזה הגשמי – זקוקים לבני חיי ומזונא רויחא, ובכולם רויחא ועד לעשירות!" כי "הניסיון של עניות גורם ליגיעה וצער, גרוע וקשה יותר, עד כדי שאמרו חז"ל שעניות מעבריה את האדם על דעתו ועל דעת קונו". עד כדי כך.
