"באותה תקופה הייתי במילואים בחברון, בבית הדסה, אצל הרב לוינגר". שנער התעקש לעשות מילואים בפלוגת שריון במשך 20 שנה. "הגיעו חב"דניקים", הוא ממשיך, "דיברתי איתם כדי להעביר את השמירה. סיפר לי בחור שיש תופעה שקוראים לה 'פארבריינגען' - התוועדות חסידים, שידור חי ב-‏150 מקומות בעולם. ישר נדלקתי. הלכתי איתו לבית כנסת בשתיים בלילה ברחוב ירמיהו בירושלים. אתה מגיע ורואה תמונה סוריאליסטית לגמרי: ארון הקודש, מעל ארון הקודש תמונה של הרבי מלובביץ, משני צדי ארון הקודש רמקולים. ואתה שומע את הרבי מלובביץ. רק בסאונד.
 
"התברר שהרבי שמע שאפשר להעביר את הדרשות בקלטות אודיו, אז הוא היה מעביר בקלטות אודיו את הפארבריינגען שלו. ואז אמרו לו שבשידור חי יש כוח יוצא דופן. אז הם המציאו טכנולוגיה חדשה, טלפון שמוגבר על ידי רמקולים, מרכזייה בקראון-הייטס 770 בברוקלין שהיתה מחוברת ל-‏150 מקומות באמצעות קווי טלפון. היה להם מערך כמו בצה"ל, של קריאה שקטה. היתה כוננות בכל אחת מהנקודות. בארץ זה היה בכפר חב"ד. לרבי היו פארבריינגען קבועים. אבל לפעמים הוא היה אומר: 'עוד שעתיים פארבריינגען'. השעה באמריקה שבע בערב, פה אמצע הלילה, צריך להזעיק את כל החסידים שיגיעו.
 
"הייתי בפארבריינגען בברוקלין. היתה שם אווירה ברמות שלא היית מאמין, עם כל הסממנים של אווירה. ארבע שעות, עם הפסקות פרסומות באמצע כשהרבי היה קם ונותן חלה. גם פגשתי את הרבי לפגישה לבד, התייחדות, בארבע וחצי בבוקר. איש מרשים. הוא עבד 21 שעות ביממה. הוא ביקש ממני את עבודת המאסטר. שלחתי לו.

"הוא שלח לי מכתב והם ביטלו את הטכנולוגיה הטלפונית והתחילו לשדר בלוויין בעקבות עבודת המאסטר שלי, כי הסברתי איך אפשר לעשות אירוע תקשורתי בקהילה מצומצמת. טענתי שנגרם נזק לערכים של חב"ד, לספונטניות, לדימוי של הרבי, כתוצאה מזה שהם משתמשים בטכנולוגיה באופן בלתי מושכל. כל החוויה האקסטטית של ההשתתפות בפארבריינגען הלכה לאיבוד בשלוש לפנות בוקר בקריית גת כשאתה מתגודד מנומנם עם עוד שלושה חסידים, רק שומע את הקול ולא רואה תמונה. אתה מאבד את כל יחס הכבוד וההערכה לדמות של הרבי. הטלפון שלי, אגב, נשאר ברשימות שלהם. מדי פעם פתאום בשלוש בבוקר הטלפון מצלצל וצועקים 'פארבריינגען פארבריינגען'".