זה אירע באוקטובר 1951 (תשרי תשי"ב). המקום –770 איסטערן-פארקוויי. הזמן - לאחר השעה המיסטית של "חצות" הלילה. הסיבה - ראיון עם הרבי מליובאוויטש, הרב מנחם מענדל שניאורסאהן.

הפגישה הזו התרחשה חדשים ספורים לאחר הגיעי מאדמת המרצחים הגרמנית למרחבי החופש של אמריקה. חבר שלי מ'הסמינר יהודי-תיאולוגי' ומעריץ גדול של הרבי מליובאוויטש, אירגן את הפגישה. הוא ידע על ספיקותי המרובים והקונפליקטים הפנימיים שהיו לי בקשר עם חורבן יהדות אירופה.

בעת ההמתנה הארוכה לרבי, על רקע דממת הלילה, נשאו אותי מחשבותיי לעבר הרחוק: לעיירת הולדתי סלומניקי, במחוז קילץ בפולין.

כמו בקליידוסקופ עבר במעגל מול עיני מחזה פנורמי שלם של העיירה היהודית שלי; עיירה שהייתה עניה מבחינה חומרית - אך עשירה ברוח ותוכן יהודיים, בדמות פעילות חברתית-קהילתית, ספרותית, חסידית וציונית.

לנגד עיני עמד ביתי החרדי, ש"נשם" תורה וחסידות גור; השטיבל הגוראי המלא דביקות והתלהבות-תורה בו התחנכתי; בית המדרש על הבחורים הלומדים בו, כמו גם אנשי-עמל של תהלים ומשניות; התרומות הרוח של השבתות והימים-טובים; השמחות ורגעי הצער, וכן, גם אותו יהודי גבוה, רחב כתפיים ושרירי - פישל בעל-עגלה, לו שמור מקום מיוחד בקדשי-הקדשים של לבי.

התמונות נעו במהירות כמו על מסך. אך אפיזודה אחת מימי ילדותי התייחדה מכולם, בבהירות בה הצטלמה ונצרבה במחשבתי. הנה רואות עיני את אבי ז"ל, ר' יוסף ברוך הכהן, תלמיד חכם מופלג, מתכונן לנסוע לרבי מגור, האמרי אמת, ר' אברהם מרדכי אלטער זצ"ל. עידן ועידנים לפני הבר-מצוה שלי, וכבר בדעתו לקחתני לרבי שיברך אותי...

המחשבה המפורשת על כך שאסע לרבי מילאה את לבי הילדותי ברטט של קדושה. "הנה עוד מעט תהיה לי הזכות הגדולה "לקחת שלום" מצדיק הדור. האם יהיה לי מספיק אומץ להביט בפניו הקדושות? האם אוכל לחקוק במוחי את הדרת קודשו? האם אעמוד על סודו של מליץ היושר הגדול שתפילותיו ותחינותיו מגיעות עד כסא הכבוד?

והנה הנני עומד מול פני הקודש, נרעש ונפחד. מסתכל עליו - ולא רואה אותו. שומע רק קול נמוך ושקט.... אבי ז"ל הסביר לי מאוחר יותר את רמזי דבריו של הרבי אלי: "כשתרצה - תוכל ללמוד". במילים הללו "תירגם" לי את רזי-הרזין של הרבי...

חריקתה הפתאומית של דלת חדר הרבי קרעה את חלומותי המתוקים, והחזירה אותי לקרקע הריאלית של מציאות חדשה.

"כעת אתראה עוד פעם עם רבי חסידי, חב"דניק, אבל כבר לא עם אותה התלהבות ילדותית-נאיווית. וכי יכול להיות אחרת? הרי בין שתי הפגישות הללו זרמו נהרות של דם יהודי ואוקיינוסים של דמעות, המפילים אימה ופחד רק מלדמיין אותם. בדעתי לעמת ולאתגר את אותו "רבי" שבכמותו האמנתי עד כלות... דרוש אדרוש ממנו הסבר ברור, מענה של ממש על השאלות והספיקות המציקים בקשר עם החורבן הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית. יתכן, ובכלל אחליט להזמין אותו לדין תורה - אם הברדיצ'ובר היה יכול להזמין את הריבונו-של-עולם לדין תורה, מדוע ימנע לנהוג כן עם רבי?"

סוף סוף הובילו אותי לחדרו של הרבי. לאחר 'שלום עליכם' קצר מימין לשמאל, הבחנתי כיצד מתוך כל שלושת הסטודנטים שנכנסנו יחד, ממקד הרבי את מבטו עלי.

"מנין הגעת?" - שאל אותי הרבי באידיש.

"מגרמניה" - עניתי קצרות.

ניצלתי במהירות את ההזדמנות, ובצורה ישירה אך מנומסת ניגשתי לענין: "רבי, מייסרת אותי מאוד השאלה של החורבן האחרון, כיצד ניתן להסביר מנקודת מבט יהודית-דתית את השחיטה של ששה מליון אנשים, נשים וטף; צדיקים, קדושים וטהורים? כיצד התאפשר הדבר שדמם השפוך ודמעותיהם הרותחות לא קרעו את כל שבעת הרקיעים? הנני דורש מענה ברור שאינו משתמע לשתי פנים, ממך, רבי!"

הרבי הקשיב לי בתשומת לב מרובה, ואז ענה לי ברוגע:

"האם הנך מתמצא בכללים בסיסיים במתמטיקה?"

"אני יודע משהו", עניתי.

הרבי לקח מיד עט ושרטט קו אלכסוני על דף חלק, ובקצהו השמאלי העליון של הקו - סימן נקודה.

"אמור לי" - פנה אלי - "מהו היחס המתמטי בין הקו הזה ובין הנקודה?"

"אפס" - עניתי.

"הנה, זהו המענה על כל השאלות שלך" - אמר הרבי. ואז הסביר פחות או יותר כך:

"כפי שהנך יודע, קו גיאומטרי מכיל רק מימד אחד. מבחינה מתמטית לא ניתן לתחום קו, משום שהמאפיין שלו הוא אורך אינסופי. בשונה מכך נקודה, מבחינה גיאומטרית, היא חסרת הגדרה ומימד לחלוטין, משום שלא ניתן לראותה; אין לה קוטר, אורך, רוחב או נפח.

והמוסר-השכל שלו היה: "אם הנך מבין את המושג הגיאומטרי הזה, הרי עם הזמן תבין גם, אשר מה שאירע עם היהודים באירופה, הוא "נקודה" בזמן ובמרחב; אבל הקו, הכיוון, הנו ועודנו ממשיך ללא גבול..."

למרות שהתפעלתי מהניתוח המעמיק של הרבי, בכל זאת, אומר את האמת, הייתי קצת מאוכזב מההשוואה שלו.

"רבי" - המשכתי לתבוע - "6 מיליון נשמות יהודיות הינם רק 'נקודה'? נקודה זעירה בזמן ובמרחב? ומה בנוגע ל"השגחה פרטית", "אב הרחמים" "שומע תפילות", ו"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה" וכו' וכו'?"

הרבי כמדומני הסכים, שאכן, התייחסות פילוסופית-גיאומטרית מופשטת אינה מתיישבת עם מבוכה וסערת נפש כה אמוציונלית. הוא תיכף העיר, שלכזו טרגדיה חסרת-תקדים אי אפשר לאמיתו של דבר להעניק הסבר מספק. אך בכל זאת, "יהודי מאמין יבין זאת במוקדם או במאוחר..."

דברי הסיכום של הרבי לנושא נגעו ללבי: הרבי דיבר אז על השכר של הנשמות, הקדושים, על נצחיות הנפש היהודית וכו' - אך מחשבותי שוב נדדו, והפעם, למחנות הריכוז, לשבעת מדורי הגיהנום...

מול עיני עמד אבי ז"ל בדרכו האחרונה, כאשר נפרדנו לנצח: הוא עם ילדיו הקטנים, אחותי הקטנה ואחייניתי. זכורות לי היטב מילותיו: אברה'טשע, קח איתך את "הטלית הזאת" - אמר בתחינה. "והשם יתברך ישמור אותך... זוהי הירושה היחידה שהנני יכול להשאיר לך...".

שמרתי את צוואתו. בהיותי במחנה התעטפתי בטליתו של אבי ואמרתי קדיש... אחיי המעונים גם הם השתמשו בטלית שלי ואמרו קדיש. הטלית הזו ליותה אותי ארבע מחנות ריכוז, עד שנשרפה ביחד עם מליוני יהודים באושוויץ.

אבל, רוחה של הטלית ריחפה תמיד באויר ("גוילין נשרפין ואותיות פורחות"...). מיד כשחמקתי מצפורניו של מלאך המות, מנגלה ימח-שמו, אמרתי שוב קדיש; התפללתי כל נדרי באושוויץ ואמרתי קדיש; צמתי יום כיפור באושוויץ ואמרתי קדיש. השקופיות שרצו במוחי הובילו אותי עד לתרועת-הנצחון של פישל בעל-עגלה.

היה זה בזמן "מצעד המות" השני, מהשאול-תחתית של מטהאוזן באפריל 1945. נסחבנו ביחד עם אלפי פגרים-חיים, כשלפתע שמתי לב שקוראים בשמי. הפניתי את מבטי וראיתי את בן-עירי פישל פרלגריכט, הבעל-עגלה. הוא היה שכן שלנו בעיירה, וכשהייתי ילד נהג לקחת אותי לסיבוב על העגלה - בתמורה לכך שאשיר לו "שיר המעלות". הוא עבד קשה מאוד לפרנסתו...

עתה השמים בכו עם גשם קר וקפוא... אבל העינים המיוסרות שלנו יבשו מזמן. הלילה ירד, האנשים התשושים נפלו כזבובים על האדמה הלחה והסלעית, ורבים קפאו לנצח... אבל, פישל לייזערס לקח והכניס אותי בינו לבין חבר שלו, וכך התחמם גופי כל הלילה. למחרת המשכנו ב"מצעד המות", ובמהומה הכללית איבדתי אותו.

ואז הגענו ליער גונצקירכן - כולו מלא ביצות, רעב מוחלט, מחלת הטיפוס משתוללת, מות ו... רגע השחרור. פישל לייזערס, המלאך הגואל שלי, שוב צץ כמו מתחת לאדמה.

"הבה נצא מהר מהגיהנום, בוא, אברה'מטשע".

"אבל איך? - מלמלתי - "אין לי כח ללכת".

פישל אוחז בידי, וביחד קירטענו כמו צללים בערך חמישים מטר.

פתאום פישל קורא: "אברהם, הקשב: לפני שאני עוזב את המקום המקולל, אני רוצה לומר קדיש".

בקושי הבנתי מה כוונתו.

"קדיש?" "למה, למי, על מי"? התפלאתי.

"אברהמ'טשע, אני רואה שאינך מבין. הבט מסביבך וראה כיצד מאות גופות מתגוללות בבוץ. אני חייב לומר קדיש, מחובתי להשלים תפקיד חשוב, שתמיד ביקשתי מתי יבוא לידי. הנני מבקש ממך לעזור לי. הרי למדת פעם תורה, הלא כן?"

"באופן מיוחד, איבדתי את אשתי וילדי... ברצוני לומר קדיש אחריהם - ואחרי בעצמי. אני מבקש שתאמר אחרי אמן"...

פישל פלט אנחה, במתינות גדולה התכופף לאדמה, כשהוא מתחכך עם קרקעית היער...

"מה אתה עושה, פישל?"

"אני רוצה לרחוץ את ידי".

הוא שיפשף את ידיו בעשב הלח, נעמד שוב, ובקול חלש ושבור התחיל לומר "יתגדל ויתקדש שמה רבה"..

בכל פעם עניתי "אמן".

כשסיים את הקדיש, חשתי לפתע בושה פנימית, איך הדבר כלל לא עלה על דעתי... מי תיאר לעצמו שפישל לייזערס הבעל-עגלה, שבקושי מישהו הסתכל עליו או התחשב בו, יכול להתעלות לכזו מדריגה נעלית - "אם לא למעלה מזה"...

הרגשתי איך דמעות רותחות זולגות מעיני המיובשות. הם התגלגלו על פני-השלד המצומקות שלי, נפלו על הדשא, שם התערבו עם טללי הבוקר שעל האדמה המקוללת... הרגשתי התעלות מסויימת, ובעיני רוחי ראיתי כיצד השמים נפתחים, והמלאכים במקום לומר "קדוש קדוש" - מצטרפים ואומרים ביחד עם פישל בעל-עגלה "קדיש".

פישל עוד הצליח במשימתו למסור אותי, כמעט מת, לבית-הרופאה בוויילס שבאוסטריה עילית, ומאז נעלם. לא ראיתי אותו יותר אף פעם, אבל מול עיני מרצד תמיד ה"יתגדל ויתקדש שמה רבא" שלו.

הרבי מליובאוויטש המשיך בהסבריו, אך בקולו שמעתי את ה"קדיש" של פישל לייזערס. בלי שום קושיא ובפשטות הוא העמיד את הנקודה הקטנה בין שאר הנקודות - והאריך את הקו הגיאומטרי של הניצוץ היהודי*. הוא הוכיח שוב את הסוד הנצחי של נצח ישראל, את קיומו של הקו הארוך האינסופי, שלא ניתן לתחום אותו או להסבירו בשכל הפשוט.

האם זו הייתה כוונתו של הרבי? האם הבנתי בזמנו את הסבריו של הרבי? כנראה שלא. האם באופן בלתי ישיר דירבן אותי הרבי עד שהחזיר לי את זכרונותי אודות רוממות נפשו של פישל לייזערס בעל-עגלה? אני מאמין שכן.

כך או כך, הנני אכן אומר קדיש!

)* כנראה שהכוונה היא, שהרבי האריך את הקו עד שהגיע ונגע בנקודה, ובכך ביטא שהנקודה מהווה חלק בלתי נפרד מנצח ישראל.