ב חשון התשע"ח (22.10.2017)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




התפילה במקדש
כאשר ייבנה בית-המקדש השלישי תהיה עדיפות לתפילות שייערכו בתוכו. מסיבה זו, גם לפני שנבנה בית-המקדש כולנו מכוונים את פנינו בעת התפילה לכיוון מקום המקדש שבירושלים. שם הוא 'שער השמים' דרכו עולות כל התפילות.


|
שתפו:  
חבד » חגי ומועדי ישראל » י"ב תמוז


הרבי שניצח את הקומוניסטים

סיפור המאסר והגאולה של רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, הרבי השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, ממאסרו ב"עוון" החזקת והפצת הדת ברחבי ברית המועצות. נצחונו של הרבי הוא נצחון היהדות על ממשלת הרשע הקומוניטסית שביקשה למחוק את האמונה היהודית.


מאת: נפתלי קראוס, ציור: ו. רוזנסון
יב סיון התש"ע (25.05.2010)

פרק א' • מעצר באישון לילה

לפתע נשמעו נקישות עזות בדלת. סוכן הג.פ.או, שעמד על משמרתו בבית שמול בית הרבי בלנינגראד, התרחק מהחלון ושפשף את עיניו העייפות. משמרתו נסתיימה ואתה באה לקצה משימתו הממושכת. שוב לא יצטרך לעמוד יום שלם מול החלון ולהשקיף על הנכנסים לביתו של שניאורסון. הוא ראה את כיתת החיילים, שהקיפו את הבית ברחוב מאחוויה מס' 22 וידע כי בחלונות הגבוהים החליטו לעצור את הרבי, שהיה חשוד בעיניהם זה מכבר.

הנקישות על הדלת חזרו ביתר שאת. רבי יוסף יצחק שניאורסון, שזה עתה סיים שעות ארוכות של "יחידות", בהן קיבל אנשים שתינו באוזניו את בעיותיהם, היה עייף מאד והוא נטל ידיו, כדי לאכול ארוחת ערב בחברת רעייתו, שתי בנותיו חנה ושיינה, וחתנו הרב שמריהו גור-אריה. השעה היתה כמה דקות אחרי חצות.

הנקישות חזרו ועתה צלצל גם הפעמון. "אלה הם סוכני הג.פ.או" - אמר הרבי בקול שקט ופחד גדול נפל על כל הנוכחים. אולם הרבי הרגיע אותם, באומרו כי "יהיו מי שיהיו, אני שם מבטחי בה' ומה שהוא ירצה, זה מה שיקרה".

עוד הוא מדבר והנה נפתחה הדלת בכוח ולחדר פרצו שני צעירים לבושי אזרחית ובעקבותיהם חיילים מזויינים. "אנחנו נשלחנו על ידי הג.פ.או" - הכריז אחד משני הלבושים אזרחית - "האם גר כאן שניאורסון, הידוע כראבין מליובאוויטש"?

הדובר היה צעיר גבוה, ממושקף, שפניו הביעו נוקשות ותבונה כאחת. עד מהרה התברר, כי הוא יהודי, שמו נחמנסון ואביו נמנה בעבר עם... חסידי חב"ד. הוא חזר על שאלתו והרבי השיב בנחת, כי אם לא היה בידיהם השם והכתובת, וודאי לא היו באים לכאן וממילא שאלתם מיותרת...

"אינך רוצה לענות על שאלותינו?" - נכנס בדברים הסוכן השני, נמוך, שחרחר, ומגמגם בלשונו. שמו היה לולב ואף הוא צאצא לחסידי חב"ד. היה זה "תרגיל" מיוחד של הג.פא.או. הלנינגראדי לשלוח שני יהודים, בני חסידים, לעצור את הרבי.

הרבי אמר להם, כי אין הוא יודע אם חייב הוא לענות על שאלות, בשעה כה בלתי מקובלת. נחמסון, שנראה כי איבד את סבלנותו, הראה לאי-שם ואמר: "שם כבר ידאגו לכך שתדבר !..."

בינתיים הורו השניים לחיילים המזויינים לתפוס עמדות ליד הדלת והחלונות ואמרו כי הם עורכים חיפוש בכל הבית. קודם הם הכריזו "חגיגית" כי הרבי נתון מהרגע הזה במעצר ולשמע הדברים קמה בהלה ויללה בקרב בני הבית. הרבנית הקשישה, אמו של הרבי, שכבר ישנה בחדרה, התעוררה למשמע הרעש וכאשר שמעה במה המדובר, פרצה בבכי מר. הרבי ניסה להרגיעה וביקש מסוכני המשטרה החשאית שלא יעשו מהומה, ידברו בשקט, כדי לא להעיר את הנכד, שלום-בר (ברקה), בנם של הבת הבכירה חנה והרב גור-אריה, שהיה אז כבן ארבע וחצי וישן בחדר סמוך.

כאשר ניסו שני הסוכנים היהודיים להיכנס לספרייה של הרבי, הוא עצר בעדם ואמר להם : "אין אצלי בבית כל חומר שיעיד על פעילות בלתי חוקית.

ידוע לכל שאני פעיל בתחומי חיזוק היהדות ופעילות זו עולה בקנה אחד עם החוקה הסובייטית. לא תמצאו דבר שיעיד על מעשים אנטי-מהפכניים, אלא אם כן זייפתם משהו נגדי. אולם אין אני מוכן שידיים זרות, ובמיוחד ידיים כשלכם, יגעו בספרים הקדושים ובכתבי-היד העתיקים שיש בספרייתי. אני בעצמי אראה לכם הכל, כדי שתראו שאך עלילה טופלים עלי".

בתום החיפוש, שלא העלה, כמובן, דבר, נכנס אחד החוקרים לחדר הבנות, שם היו אותה שעה בתו הבכירה, הנשואה, של הרבי, חנה ובתו הצעירה, שיינה. החוקר שאל אותן לאיזו מפלגה הן שייכות והן השיבו בגאוה יהודית, ללא פחד, כי הן שייכות ל"מפלגת" אביהן וכי הן בנות ישראל, ההולכות בדרכי ישראל סבא ומואסות בדרכים החדשות. וכאשר שאל נחמנסון מדוע הן מחזיקות בדעות כאלה, השיבה שיינה כי על שאלה זו אין היא חייבת לענות.

"אין זה ויכוח חופשי על דעות, כי אתם הרי באתם לעצור את אבינו". הבת חנה התווכחה אתם בחריפות, טענה כי אביה חולה והציעה לקחת אותן למעצר במקומו...

איתות דרך החלון...

כאשר התפרצו אנשי הג.פ.או. לבית הרבי בחצות הלילה, לא היתה הבת האמצעית, מוסיא, בבית. היא הלכה לאנשהו עם חתנה המיועד, ר' מנחם שניאורסון (הרבי מליובאוויטש הנוכחי). בבואם הביתה, אחרי חצות, ראו מרחוק תכונה חשודה שהעידה שמשהו בבית אינו כשורה. הם נדברו ביניהם, כי הבת תיכנס הביתה, בעוד החתן ימתין בחוץ, לאות מוסכם שהכל בסדר.

בהיכנסה ובראותה את המתרחש, הצליחה מוסיא להיכנס לאחד החדרים ולאותת לחתנה באין רואים, לאמור "יש לנו אורחים בבית". ר' מנחם שניאורסון הבין את הרמז, התרחק במהירות והלך להזעיק אחדים מזקני החסידים, שבדרך זו נודע להם לראשונה על מעצר הרבי.

תוך כך נסתיים החיפוש ולאחר שהרבי סירב לחתום על הצהרה, בה נאמר כי החיפוש והמעצר נערכו כחוק, לקחו שני הסוכנים היהודיים את הרבי ויצאו בדרכם לבית הכלא הלנינגראדי הידוע לשימצה, שפולארקי, אשר כל בואיו לא ישובון - - -

לפני צאתו, ארזו לרבי בני ביתו כמה לבנים וכן את הטלית, התפילין וספרים אחדים. הרבי ביקש שאחד החיילים ישא את החבילה, אולם סוכני הג.פ.או לא הסכימו לכך, לאחר דין ודברים, "התנדב" לולב לשאת החבילה, באומרו כי גם אביו היה "נושא חבילות" לאביו של הרבי. אולם הרבי נטל מידיו את שקית התפילין ונתנו לאחד החיילים, באומרו כי "אביך היה חסיד והוא נשא חבילות אצל אבי, כאשר אבי הלך לאן שרצה ללכת, אולם אתם לוקחים אותי בעל כרחי..."

בינתיים הגיעה המכונית שהוזמנה על ידי המשטרה החשאית והרבי יצא לבית המעצר. היה זה אור ליום ד', ה-14 ביולי 1927, ט"ו בסיון תרפ"ז ובכך החל פרק חדש, דרמטי, בתולדות המאבק על חייה ודמותה הרוחנית של יהדות ברית המועצות. הרבי היה בן 47 בשעה שנעצר בידי סוכני הג.פ.או.

פרק ב' • הרקע: שנאת ה"יבסקציה"

מעצרו של הרבי מליובאוויטש היה שיאו של מאבק שהתנהל זה שנים בין היהדות הדתית בברית המועצות ובין השלטון החדש, שאמור היה לשרש כל זיקה למורשת היהדות. על פי "תורתו" של לנין, אבי המהפכה הקומוניסטית, לא היתה ליהדות זכות קיום בתור עם והשלטונות ניהלו מלחמת חורמה, כדי להתנכל לחינוך היהודי ולשים לאל כל פעילות שנועדה לחיזוק החישוקים היהודיים. מאז שקיבל על עצמו את נשיאות תנועת חב"ד, עם פטירת אביו רבי שלום-בר שניאורסון בב' ניסן תר"פ (1920), פיתח רבי יוסף-יצחק פעילות ענפה לייסוד בתי תלמוד-תורה, ישיבות וחיזוק בתי הכנסת, המדרש, המקוואות ועוד. פעילותו היתה לצנינים בעיני ראשי ה"יבסקציה" - המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, - שראו בו "אויב מס' 1". מאז שנאלץ ב-1924 לעזוב את עיר מגוריו רוסטוב ולעבור ללנינגראד, בעקבות הלשנה של אנשי ה"יבסקציה", עמד הרבי תחת מעקב צמוד של המשטרה החשאית, ששמרה את צעדיו וחיכתה להזדמנות לסלקו מדרכה של ה"מהפכה".

האמנם היו כל ההאשמות שהוטחו בו - עלילות? לא ולא. הוא פעל והפעיל "גדודים" של יהודים, רובם חסידיו, שמסרו את נפשם ומילאו את שליחותו בתנאים קשים ומסוכנים ביותר, תנאי מחתרת ממש. אמנם היו כל הפעולות חוקיות - כי הרי המשטר הקומוניסטי הבטיח באופן רשמי חופש דת מוחלט - אך הקומוניסטים היהודיים, ה"יבסקציה", שביקשו להשתלט על הרחוב היהודי, אצה להם הדרך ולא היו מוכנים להסכים לכך, שבדרכם ה"מהפכנית" יעמוד יהודי עקשן, העומד על דעתו וזכויותיו. הם שנאו אותו שנאת מוות והיו להם סיבות "טובות" לכך.

שבועת-המחתרת של 10 המופלאים 

המהפכה הבולשביסטית השפיעה על ההמונים היהודיים ברוסיה השפעה דו-ערכית. מצד אחד היא ביטלה את האנטישמיות הרשמית ואף הכריזה מלחמה עליה ומאידך הנהיגה חינוך כפרני וקידשה מלחמה נגד כל גילויי האמונה, הדת והחינוך היהודי. הופעל לחץ עצום על רבנים שיעזבו את קהילותיהם, ישיבות נסגרו ובתי כנסת הפכו למחסנים או מועדוני תרבות.

בשלב מאוחר יותר אף עלה הכורת על העתונות והספרות היהודית, לימוד העברית הוכרז כאסור בתכלית, בתי דפוס נסגרו, בתי ספר יהודיים פורקו ודממת מות אפפה את החיים היהודיים. הקומוניסטים אף מצאו משתפי פעולה לא מעטים בקרב עסקני מפלגות-השמאל היהודיות, שהשתלבו בשלטון החדש והטיפו להתבוללות מואצת.

במצב טראגי זה היתה היהדות הדתית הרשמית ברוסיה משותקת וחסרת אונים להשיב מלחמה. ההמונים, ששמחו, כאמור, על מה שנראה היה להם כקץ האנטישמיות הרוסית המסורתית (תחום המושב בוטל והאוניברסיטאות, כמו שורות הקצונה בצבא נפתחו בפני יהודים) היו פאסיביים ולא גילו התנגדות מאורגנת ל"ג'נוסייד" הרוחני, שהשלטונות בצעו ביהודים ובאמונתם.

היחיד שעמד מול נחשול אדיר זה של הטמעה בכוח הזרוע - היה הרבי מליובאוויטש. שליחיו הגיעו לכל מקום ובמקום כל בית ספר יהודי שנסגר, הוא ייסד במקום "חדר", מימן שכרם של המלמדים, תיקן מקוואות, תמך בבעלי מלאכה שומרי שבת, שלא ייאלצו לחלל את יום המנוחה המקודש וייסד במחתרת ישיבות, אף בבוכארה הרחוקה.

ב-1922, בגבור הגזירות והלחץ של ה"יבסקציה" על החיים היהודיים, כינס הרבי מליובאוויטש בחדרו תשעה צעירים והשביע אותם למסור את נפשם על עניני היהדות "עד טיפת דמם האחרונה". באחת משיחותיו מאוחר יותר, הוא תיאר קבוצה זו כאנשים העשויים ללא חת, אשר פעילותם הטביעה חותם על החיים היהודיים ברוסיה הקומוניסטית. הם חילקו ביניהם את המדינה וכל אחד פעל בתחומו, תוך תיאום עם הרבי, שהיה ה"עשירי" במנין המופלאים, שנשבעו לגדור את פירצות היהדות ברוסיה, בדרכי מחתרת בלתי מקובלים. שמות ה"מושבעים" נשמר בסוד כמוס ועד היום לא פורסם. ידוע רק שאחרים מהם כבר אינם בחיים, ואחד מהם, הרב בנימין גורודצקי, מנהל עתה את פעילות חב"ד-ליובאוויטש בצרפת ובארצות המאגרב.

לא לחינם איפוא היה הרבי מליובאוויטש על ה"כוונת" של היבסקציה. אולם העילה המיידית למעצרו היו שתי התפתחויות, שארעו שניהם בשנת 1927, שתיהן בעיר לנינגראד.
 
נגד ועידת הקהילות "מטעם"

בלנינגראד היה ליבסקציה מוסד בשם "ספר ובית ספר", שמטרתו היתה להפיץ את הדעות הכפרניות של הקומוניסטים היהודיים ולהביא להתבוללות מהירה של היהודים. הם הפיצו ספרים מטעמם, ועשו נפשות לעתונם באידיש "עמעס" (אמת בכתיב המעוקם שלהם). בראשית שנת 1927 התברר, כי הפעילות של מוסד זה ירדה לשפל המדרגה. מספר המבקרים במועדונים שלהם ירד פלאים, מנויי עתונם פחתו והלכו ומספרם ירד מתחת לאלף ובהתאם לכך, פחתו גם ההכנסות וגם ההשפעה שלהם.

אנשי היבסקציה חקרו ודרשו לסיבת הדבר, וכאשר ערכו אספת חברים בלינינגראד, כדי לברר מה קרה, השיבו כל הנוכחים פה אחד, שהנה התישב בעיר, לפני זמן לא רב, הרבי מליובאוויטש ובהשפעתו התחילו יהודים שוב למלא את בתי הכנסת ותהליך ההתבוללות נבלם. ראש היבסקציה הלנינגראדית רתח מזעם והתבטא כי אם כך הדבר, יש לסלק את הרבי מן הדרך...

הסיבה השניה היתה נעוצה ביוזמה שבאה "מלמעלה", לכנס בלנינגראד ועידה של הקהילות היהודיות, כדי לטכס עצה "לחיזוק הדת". זו היתה העילה הרשמית, אולם מארגני הכינוס ובראשם מנהיגי קהילת לנינגראד, שרובם היו יהודים מנותקים מהמסורת היהודית - קיוו כי בועידה יעלה בידם להעביר רפורמות שונות בתחום החינוך היהודי, ייסוד בתי ספר "מתוקנים", ברוח הזמן וכו'.

הרבי, שנתבקש על ידי ראש קהילת לנינגראד, עו"ד במקצועו ואדם חילוני בתכלית, לתמוך בכינוס הועידה ולהוציא "קול-קורא" בהתאם - סירב לעשות זאת. כאשר לחצו עליו, הוא יצא בחריפות נגד הועידה ושלח שליחים לערי רוסיה, כדי להזהיר את הרבנים ועסקני הקהילות, מפני המזימה של היבסקציה. הללו, שידעו היטב כי בלי הסכמת הרבי לא יוכלו לכנס ועידה כזו, ובמיוחד לא בלניגראד - בערה חמתם להשחית והם גרמו למעצרו של הרבי.

מה הם רצו להשיג במעצר זה? על שאלה זו אין תשובה מדוייקת ומוסמכת וכנראה שגם לא תהיה, כל עוד לא ייפתחו הארכיונים הסוביטיים ולא יתגלו המסמכים הקשורים בפרשה זו. יתכן שרצו להפחיד את הרבי, שיסלק את ידיו מהפעילות הענפה בה עסק. יתכן שביקשו ללחוץ עליו שיסכים לקיום הועידה שיזמו אנשי היבסקציה (שאלות בכיוון זה הוא נשאל במהלך החקירה) ויתכן שהיבסקציה הלניגראדית רצתה לחסל אותו, חד-וחלק, בתקוה שהדבר יעלה בידם, מבלי לעורר תשומת לב מיותרת. יש לזכור כי אותה שעה השתולל בברית המועצות הטרור הסטאליני בכל עוזו ואנשים לאלפיהם נעלמו במרתפי הג.פ.או מבלי להותיר אחריהם כל עקבות ומבלי שיזכו למשפט כלשהו. אנשי רוח, ראשי כמורה, אינטלקטואלים שיכלו להיחשב, בצדק או שלא בצדק, כ"אויבי המשטר", זכו באותם ימים ל"טיפול" אכזרי והיו משוללי זכויות אלמנטאריות ביותר. מצב היהודים בתוך כל זה היה גרוע שבעתיים וזאת הן בשל פעילות היבסקציה, שטיפחה שנאה עזה לכל גילוי יהודי והן בשל מספרם הרב של היהודים בממסד הממשלתי והמפלגתי ובמיוחד בקרב המשטרה והצבא. הללו ראו באנשים כדוגמת הרבי מליובאוויטש סיכון למעמדם ועלבון לרוח האינטרנציונליזם שטופח על ידי לנין וחבר מריעיו.
 
טרור עקוב מדם ב"מדינה במצור" 

המצב הכללי בברית המועצות היה בימים ההם בשפל המדרגה. אך לפני זמן קצר ניתקה בריטניה את יחסיה הדיפלומטיים עם מוסקווה והיה חשש למלחמה חדשה נגד השלטון הקומוניסטי, שעדיין לא התבסס דיו. במקומות שונים בעולם ערכו פליטים רוסיים "לבנים" התקפות והתנקשויות נגד דיפלומטים רוסיים. המדיניות הכלכלית החדשה, (נא"פ) עליה הכריז לנין ב-1922, פשטה את הרגל ובמקומה באה עתה תכנית החומש הראשונה, שבישרה הידוק החגורה.

באוירה זו של "מדינה במצור", המוקפת אויבים, השתולל הטרור של סטאלין בלי מצרים. כל מי שנחשב אויב המשטר, היה צפוי למאסר, לגירוש או אף להוצאה להורג, בלי משפט ובלי כל "הודעה מוקדמת". זה היה הרגע, אותו מצאה היבסקציה כשרה להיפרע מהרבי מליובאוויטש, שנוא-נפשה.

זו היתה, איפוא, תמונת המצב אור ליום ד', ט"ו בסיון תרפ"ז, כאשר מכונית הג.פ.או ובה הרבי, עשתה את דרכה אל בית הכלא המרכזי של לנינגראד, ה"שפולארקי".
 
פרק ג' • כשהחוקר מאיים באקדח טעון...

המכונית שהובילה את הרבי למעצר הגיעה אל שערי הכלא. לולב ונחמנסון ירדו ואחרי דין ודברים קצר נפתח השער והללו ליוו את הרבי פנימה. הרבי צעד לאט, רגליו כאבו, ונחמנסון מיהר, כדי למסור את הרבי לפקידי הכלא. הרבי דרש ממנו לקיים את הבטחתו להרשות לו לקחת עמו תפילין, אך איש היבסקציה היהודי השיב לו בגסות רוח ואמר, כי בקרוב יעמוד על מצבו החמור ו"ישכח מהדברים הללו".

בזכרונותיו, שהם המקור האוטנטי היחיד לתיאור המתרחש בכלא ב-18 ימי מעצרו, מספר הרבי בגוף ראשון, את אשר עבר עליו ברגעים הראשונים למעצרו. הוא הובל דרך פרוזדור ארוך, השרוי באפלה, אותה ממתנים נרות קטנים, הדולקים פה ושם. על כל כמה צעדים עומדים זקיפים חמורי-סבר, חמושים ברובה, חרב ופגיון-קוזקי ארוך. לרבי מזכירה התמונה משהו שלא מן העולם הזה, משהו כמו הכניסה לגיהינום. ואכן, מדמה הרבי בזכרונותיו את שלבי שהותו בכלא כ"מדורי גהינום"...

בלכתו למשרד, בו הוא אמור למלא שאלון של עציר, תועה הרבי במבוך המסורבל של "שפולארקי", פונה במקום לא נכון ונקלע לפורזדור, בו הוא פוגש סוהר, שנכנס עמו בדברים ומתברר, שהלה מסביבת ליובאוויטש, שמע על משפחת הצדיק שגרה שם ואשר איכרי הסביבה היו משקים את סוסיהם ביום השוק בבאר אשר בחצרה, בניגוד לכומר המקומי, שלא היה נותן לאיכרים דריסת רגל בגבולו.

הסוהר שואל את הרבי דרך איזה פרוזדור הוא הוכנס לכאן, וכאשר נאמר לו, הוא נחרד למשמע אוזניו וטוען כי רק פושעים חמורים ביותר, בוגדים שנמצאו אצלם מסמכי בגידה חשובים, מוכנסים דרך שם. הרבי חוזר ומספר לו כי נעצר בביתו, בעת שאכל ארוחת ערב, אך הסוהר, בן איכרים פשוט, אינו מאמין לו, וטוען כי בוודאי חטא גדול חטא, אחרת לא היו מכניסים אותו דרך הפורזדור ההוא. הוא אומר כי על דברי שקר אלה ישלחו את הרבי לצינוק ויוסיפו לו על מאסרו. הוא מלווה את הרבי אל אולם הקבלה של המשרד, בו יושבות פקידות וממלאות את שאלוני האסירים.

הרבי הופך למס' 26818

השעה היתה 03.30 לפנות בוקר, כאשר הרבי נכנס לאולם הקבלה. לאורך הקירות הארוכים של החדר שלושה שולחנות, שלידם יושבות כעשרים פקידות, המעשנות סיגריות וממלאות שאלונים. באחד הפתחים של החדר הגדול מבחין הרבי בחבילה שלו, בה הטלית והתפילין...

הרבי מתאר בזכרונותיו את השקט המאויים, ששרר בחדר הגדול, בו שהו אותה שעה כארבעים איש, עשרים אסירים, היושבים מול עשרים פקידות, השואלות בלחש ורושמות את התשובות הניתנות אף הן בלחש. הרבי מתאר, עפ"י מראה עיניו, כיצד הופך העציר בחדר זה, מבן-אדם שיש לו שם משלו, ל"יארליק" (מספר), המקבל מס' סידורי והוא זהותו החדשה בבית הכלא. הוא מתאר את השינוי הפסיכולוגי שחל באסיר, שעה שהוא הופך ל"מספר" אך הוא חושב לא על זה ולא על גורלו המיידי, אלא על כך, כיצד יקבל את הטלית והתפילין שלו וכיצד יוכל להתפלל.

עוד הוא שקוע במחשבותיו, נקרא הרבי על ידי אחת הפקידות לשבת ולמלא שאלון, בדייקנות, דבר דבור על אופניו. הרבי מסרב, באומרו כי אין הוא יודע מה רוצים ממנו, וכל זה אינו נוגע לו. הפקידה אינה מאמינה למשמע אוזניה. היא שואלת בכעס, אם מתכוון הרבי להנהיג סדרים חדשים בבית הכלא, אם בכלל יודע היכן הוא נמצא ושמא הסתתרה בינתו?!

הרבי משיב על ראשון-ראשון, מתון-מתון ואומר, כי יודע הוא שהנו עצור בשפולארקי, אין בדעתו להנהיג סדרים חדשים ובינתו בסדר גמור. הוא מוסיף כי שמו שניאורסון, הוא גר ברחוב זה וזה מס' זה וזה והפקידה רשאית לרשום זאת אם היא רוצה.

הפקידה עושה כדבריו: לוקחת שאלון, ממלאת את הפרטים ששמעה מפי הרבי ושואלת: מה התואר שלך?

"הנני אזרח כבוד (ברוסית: "פוטומסטווני פטשאטני גראזרנין" - תואר כבוד במשטר הצאר, שעבר בירושה מאב לבן - המלביה"ד) של המדינה" - השיב הרבי.

"אין בימינו תואר שכזה" - אמרה הפקידה ושאלה במה עוסק הרבי.

הרבי השיב כי הוא עוסק בלימוד התורה ובחקר אלוה, הנקרא חסידות וכי הוא לומד את דיני ישראל ומנהגיה.
"דת? חקר אלוה?" - תהתה הפקידה כמי שלא יודעת את נפשה. והרבי הסביר בנחת: "כן, חקר אלוה. הלא א-ל אחד ברא אותנו והוא יצר את הכל ומנהיג עולמו בחסד, עם כל ברואיו, הרמש הרומש על הארץ, תולע קטן במדבר שומם והאדם החי בישוב..."

"איך אני יכולה לכתוב זאת?" - שואלת הפקידה המיואשת.

"מצידי, שלא תכתבי, משיב הרבי, אם תרצי, כתבי מה שאני אומר, אם לא, אל תכתבי, אחת היא לי"...
הפקידה מתיעצת עם אחד הממונים עליה. ואילו הרבי, הרואה כי כולם מעשנים שואל אם מותר גם לו לעשן. הרשות ניתנת לו ואחד הפקידים אף מכבד את הרבי בהצתת הסיגריה שלו. סוף דבר: הרבי מצהיר, לצורך הכתיבה בשאלון, לאמור:

"אנוכי הרב שניאורסון, בן הרבי המפורסם מליובאוויטש, תוארי אזרח כבוד, נולדתי בליובאוויטש, למדתי בישיבה, גרתי שמונה וחצי שנים ברוסטוב וכשלוש שנים בלנינגראד. עוסק בלימודים ; לימוד חקר אלוה, חסידות ובירור הלכות ומצוות דת ישראל. כמו כל היהודים שומרי דת, אין לי שום יחס לפוליטיקה ויותר אין לי מה לומר".

זאת הצהיר הרבי ולא הוסיף. הוא רק דרש במפגיע שיתנו לו את התפילין שלו, ושאל אם יש ערך להבטחה הניתנת על ידי איש הג.פ.או. התשובה שקיבל היתה, כי מנהל המדור, לשם יובל בקרוב, ישיב לו על שאלתו. הפקידה נתנה בידו פתק, עליו היה כתוב מספר והרבי הפך מרגע זה לעציר מס' 26818.

הרבנית מארגנת פעולת ההצלה

ומה קרה בינתיים בבית הרבי? חתנו המיועד של הרבי, שקלט את ה"רמז" דרך החלון, הלך להזהיר ולהזעיק מספר חסידים מקורבים. כך נודע שגם ר' חיים ליברמן, מזכירו של הרבי, נעצר ואף הוא נמצא, כנראה, בשפולארקי. לבית מגיעים אחדים מזקני החסידים והרבנית נחמה-דינה, אשת הרבי, שלא איבדה את עשתונותיה, הטילה על שלושה מהם לרכז את הפעולות שנועדו להציל את הרבי ולשחררו ממעצרו. חתנו של הרבי, הרב שמריהו גור-אריה נסע למוסקווה וכך החלו גלגלי ההצלה לנוע.

ובכל מקום, אשר דבר מעצרו של הרבי מגיע, אבל גדול ליהודים ובמיוחד לחסידים ואנשי המעשה שבהם. יהודים התכנסו לבתי הכנסת ואמרו תהילים ושליחים מיוחדים יצאו למקומות בהם קבורים אבות חסידות חב"ד, כדי להודיע ב"אוהל" את דבר מעצרו של הרבי ולבקש עליו רחמים.

המעצר עורר חששות כבדים בקרב החסידים, הן בשל מצב בריאותו של הרבי, שלא היה תקין, הן בשל המצב הפוליטי המתוח, שתואר לעיל, ואשר בגללו חששו כי הג.פ.או עלול לעשות מעשה שלא ייעשה והן בשל הפחד, כי בהעדרו של הרבי ומזכירו - יתעכבו ואולי אף יתבטלו פעולות הרבצת התורה, שרובן ככולן רוכזו בידי הרבי והמזכיר, חיים ליברמן.

חסידים נזכרו כי אין זה מעצרו הראשון של הרבי, שחונך משחר ילדותו למסור את נפשו על כלל ישראל. כבר בגיל 11 נעצר בפעם הראשונה, כאשר התערב לטובתו של קצב יהודי מסכן שהעלילו עליו ומאז נעצר עוד חמש פעמים, לרוב על ידי המשטר הישן, הצארי, ואילו פעם אחת נעצר על ידי הג.פ.או (שנקרא אז צ'קה) בעיר רוסטוב, סמוך להסתלקות אביו, הרבי רש"ב נ"ע. באותו מעצר איים עליו אחד החוקרים עם אקדח שלוף בידו, וטען כי "צעצוע זה כבר גרם לאנשים שונים, שסירבו לדבר - שידברו". הרבי, שלא נבהל מאיומי האקדח הטעון, השיב אז בנחת, כי "צעצוע" כזה אמור להפחיד רק אנשים שיש להם אלילים רבים ועולם אחד, "אולם אני - אמר הרבי - שיש לי א-ל אחד ושני עולמות. אינני נבהל מהאקדח שלך!"

ההתארגנות הראשונה להקמת ועד הצלה, לשחרור הרבי, נערכה במוסקווה. לכאן הגיע חתנו של הרבי, הרב ר' שמריהו גור-אריה והעסקנים המקומיים כינסו אספה דחופה במשרדי אחד הבנקים, כי חששו להתכנס בבית פרטי, מפחד הג.פ.או.

עוד קודם לכן, למחרת ליל המעצר, התכנסה אסיפה בבית הרבי בלנינגראד, בה השתתפו עורכי דין מפורסמים, עסקני חסידים וכן נציגי כל שדרות היהדות בעיר, פרט לקומוניסטים שחגגו את "נצחונם" עם מעצר הרבי.

הן בליניגראד והן במוסקווה, הועלו בפני עסקני ההצלה, שלוש אפשריות פעולה:

א. לנסות ולפנות אל הג.פ.או בלנינגראד עצמה ולהשפיע עליו שיסכים לשחרר את הרבי. ולעשות זאת תוך ניצול קשרים ואמצעי שתדלנות מקובלים.

ב. לפנות במוסקווה לגורמי ממשלה בכירים, להצביע על הנזק האפשרי שהמעצר עלול להסב לשמה הטוב של בריה"מ בחו"ל ולבקש הוראה לשחרור הרבי, הוראה, המחייבת, לפחות תיאורטית, גם את שלטונות הג.פ.או בלנינגראד, שנהנו מעמדה עצמאית מסויימת.

ג. להזעיק את דעת הקהל היהודית בעולם ובאמצעותה את דעת-הקהל הכללית, עיתונות וכו'.

אפשרות שלישית זאת נדחתה "על הסף", מתוך חשש שזה רק יחריף את המצב והשלטונות עלולים לראות בכך בגידה ובמקום להועיל - זה רק יזיק. הנטיה הכללית היתה לנסות את "הדרך הלנינגראדית", מתוך חשש שפנייה לשלטונות במוסקווה תתפרש אצל ה.ג.פ.או בלינינגראד כ"הלשנה" עליו ועד שגלגלי השלטון המרכזי יזוזו, עלולים הקלגסים בלנינגראד, ובראשם אנשי היבסקציה העוינים לרבי, לעשות מעשה.

ואכן, בעוד המתייעצים אינם מצליחים להגיע לאחידות-דעים, הגיע בשבת בבוקר יהודי חרדי מלנינגראד למוסקווה ובפיו בשורת איוב: אינפורמציה טרייה מחוגי הג.פ.או בלנינגראד אומרת, כי מצבו של הרבי קשה ביותר וכי אויביו החליטו לחסלו בירייה...



אשת גורקי נדרשת להתערב

לאור מידע חדש זה, החליט ועד ההצלה על מספר צעדים. קודם כל הוחלט לפנות בבקשה רשמית אל ראשי השלטון הסובייטי העליון לשחרר את הרבי. ההנחה היתה, כי אם חרצו אנשי הג.פ.או הלנינגראדית משפט מוות על הרבי, הרי שאין מה להפסיד והתערבות מגבוה, יכולה רק להועיל, אך לא להזיק. בהתאם לכך נשלחו מיד מברקים בהולים אל קאלינין, נשיא ברית המועצות ואל ריקוב, ראש הממשלה, בבקשה לחוס על חייו של הרבי ולשחררו. כן התקשרו עם ראש הג.פ.או הכל-רוסי, מנז'ינסקי, וניסו לשכנע אותו, כי מעצרו של הרבי בטעות יסודו. הועד העביר בקשה אל המרכזים היהודיים בערים הגדולות, לערוך פטיציה אל הסובייט העליון, עם מאות אלפי חתימות ובה בקשה לשחרור הרבי, תוך הבטחת יחסו הלויאלי אל השלטון, אי-עיסוקו בפוליטיקה והשקר בעלילות שטופלים עליו.

תקוות גדולות תלו אנשי הועד בגב' פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר הרוסי המפורסם, מקסים גורקי, שחי אז מחוץ לגבולות ברית המועצות, אך לאשתו היו מהלכים רבים בקרב אנשי השלטון ברבדים הגבוהים ביותר. היא היתה יו"ר הצלב האדום הרוסי, ובתור שכזו היתה מתערבת, בהצלחה, לטובתם של עצירים מדיניים. אנשי הועד פנו אליה והיא התיחסה לבקשתם בחיוב רב ועשתה ככל יכולתה לשחרור הרבי.

הידיעה על מעצרו של הרבי פשטה במהירות הבזק וחרגה חיש מהר מתחום המושב של החסידים ואף של היהודים הדתיים. כל היהדות הרוסית, אף הלא דתיים, ראו במעצר נסיון התנקשות של הג.פ.או במנהיג יהודי בעל שיעור קומה והדבר עורר חששות כבדים, במיוחד לאור העובדה, שראש המשטרה החשאית הלנינגראד, מסינג, היה ידוע כאנטישמי מובהק.

ברחוב היהודי הורגש זעזוע עמוק, רבנים גזרו תענית ויהודים התכנסו בבתי כנסיות ואמרו תהילים לחיי הרבי והצלתו.

פרק ד' • שביתת רעב בכלא

אחרי שחתם על השאלון, בו נכתבה הצהרתו כפי שנמסרה מפיו, ואחרי שקיבל מספר עציר, לחשה הפקידה לרבי כי אם הוא זקוק למשהו, אולי להודיע למשפחה וכו', היא מוכנה לעשות למענו בחפץ לב.

הרבי לא השיב, כי חשש מפרובוקציה. ואכן, היו מקרים רבים, בהם נפלו אנשים בפח זה, בחושבם, כי הפקידות המעמידות פני תם, פועלות מתוך איזה רגש אנושי, מסרו להן דבר-מה למסור לקרוביהם והדבר הפך להם לרועץ.

הרבי שתק איפוא והמתין שיובילו אותו לתא הכלא. הוא סבל ממה שנראה לו כעינוי הדין, השעה היתה 04.30 לפנות בוקר והוא על הרגליים כמעט 24 שעות.

לבסוף נטלה הפקידה את הניירות ואמרה לרבי ללכת אחריה. מסתבר כי היא אמורה ללוות את הרבי לתא המעצר, במקום להפקידו בידי מלווה מזויין, בדרך היא מספרת לרבי על עשרות אנשים שהובאו בלילה ההוא, ביניהם כוהני דת פרבוסלביים ומוסלמיים, שהורדו למרתף והוצאו להורג בירייה, בלא כל חקירה ודרישה. לא כן אלה אשר חייבים למלא שאלון - הוסיפה הפקידה - אתם תשבו בוודאי כמה ימים בכלא, ואחר כך תתחיל החקירה. עוד אמרה הפקידה לרבי, כי היא שמעה שאשמות כבדות רובצות עליו וכי חומר רב נאסף נגדו...

הרבי אינו מתפעל מדבריה אלה, אך נזכר, כי את חבילתו, שבתוכה התפלין, הוא שכח באולם בו מולא השאלון. הוא מבקש מהפקידה לחזור וליטול, אך היא אומרת, כי אי-אפשר לחזור, צריך להגיש בקשה מיוחדת ואולי היא בעצמה תחזור אחר כך ותביא לרבי את החבילה.
 
מכות ואיומים בצינוק 

הולכים. הפקידה בראש ואחריה הרבי. היא דופקת בדלת ושומר מזויין שפותח, מופתע לראות עציר בלי שומר מזויין. הפקידה מסבירה כי היא המלווה, אך אין היא יודעת את הסיסמה. היא מבקשת למהר ולמסור את ה"יארליק", כי עבודה רבה מחכה לה במשרד. השומר המזויין מעיר משנתו את הממונה והלה, מגדף, יורק ומקלל, מעביר אותם הלאה. מגיעים למשרד האגף, שבו אמור הרבי "לשבת". הפקידה מוסרת את הניירות ומספרת לפקידים המשועממים, כי העציר שכח את חבילתו במשרד הראשי.

הרבי מפרט את תוכן חבילתו ומבקש לשלוח מישהו להביאה, תוך ציון כי הוא מוכן לשלם בער הטרחה. על כך הוא זוכה למנת גידופים, על "מנהג האדונים" שבידו, תוך הטפה כי אין כאן משרתים, זה בית כלא, אתה עציר וכו'.

הרבי יוצא מגידרו, אומר כי כבר עשרות פעמים שמע בשעות האחרונות כי הוא עציר ואינו יודע, אם רק הוא אסיר כאן, או שמא כולם אסירים, כולל הפקידים והשומרים. הוא עומד בתקוף על זכותו לקבל את חבילתו ולהתפלל, כפי שהובטח לו.

אחרי דין ודברים מצווים עליו לחכות והוא רואה בעיני רוחו את עצמו ילד, נוסע עם אביו ואמו באחד המסעות הרבים שלהם ומפליג בזכרונות המשכיחים ממנו את המקום והמצב בו נתון. לבסוף מביאים את החבילה והפקיד מצווה על השומר המזויין, שילווה את הרבי לתאו, לשאת את החבילה, כי העציר חולה והובטח לו יחס מיוחד. לצורך זה הוא אף מרשה לשומר להניח את חרבו בתערה, באומרו כי הרבי לא יברח, וחוץ מזה "בטוח אני כי בשתי אצבעותיך תוכל למולל פרעושים כאלה"...

כבר קודם לכן הצליח הרבי להוציא את התפילין מהילקוט, תוך בקשה שירשו לו להניח אותם לדקות אחדות. הפקיד סירב בתוקף, באומרו כי לא יתן להפוך את המשרד לבית כנסת. הוא מצווה על הרבי למסור את כל דברי הערך שברשותו, כסף, זהב, שעון וכו' והרבי מוסר לו שעון פשוט ו-58 רובל, תמורת קבלה. החייל מניח את חרבו בתערה ומתחילים ללכת לאגף השישי, כשהחייל נושא את ילקוט הרבי.

בלכתם מבקש הרבי את החייל הפשוט להרשות לו להניח תפילין, ולו רק לדקות אחדות, תוך שהוא מסביר לו במלים פשוטות מה זה תפילין. החייל אומר כי הוא מסביבה יהודית, היה גר ליד בית-כנסת, יודע היטב מה זה תפילין, אך לא ירשה לו להניח ואם יתעקש, ילך לצינוק...

בזכרונותיו מספר הרבי, כי לאחר שראה כי אין החייל מרשה לו להניח תפילין, הוא גמר אומר לעשות זאת ללא "רשות". הואיל והחייל הלך קדימה, והרבי אחריו, הוא החל מניח את התפילין תוך כדי הילוכו. אולם אך הספיק להניח את "של יד" ועדיין לא הניח את "של ראש", הסתובב החייל, ראה את המעשה, היכה ודחף את הרבי באכזריות חימה, עד שנפל מכל המדרגות שהיו מהצד השמאלי של הפרוזדור בו הלכו. "תודה לא-ל שלא שברתי ידי ורגלי" אומר הרבי בזכרונותיו.



בעמל רב הוא עלה כמה מדרגות, כשכולו חבול וכואב. הוא הרגיש כי בעת הנפילה נשבר קפיץ של מתנת בחגורת הבטן שלו, אותה הוא לובש זה שנים רבות. נראה כי הקפיץ שרט את בשרו וגרם לו יסורי תופת. "לבי התכווץ מכאב עוד מעט ואתעלף" - כתב הרבי בזכרונותיו.

וכאילו לא די בכך, המשיך החייל המלווה לגדף אותו בגסות ולאיים עליו באיומי עונשים כבדים: "עוד תראה איזו מנה תקבל ממפקד אגף מס' שש, ואז תשכח את כל רצונותיך ותפילותיך. כשתשב שלושה-ארבעה ימים בצינוק, בחושך ואפילה, רפש וטיט, בין עכברים, אזי תבין כי כאן בשפולארקי אי אפשר לעשות בית כנסת של יהודים..."

קריאת "שמע" במשרד הכלא 

לאט-לאט הלך הרבי, כזקן תשוש, עד שהגיע למשרד האגף השישי, שם כבר חיכה לו מפקד האגף, שאמור היה לערוך אצלו חיפוש ולשלחו לתאו. אחרי דברי גידופין שלא יתוארו ואחרי שעוזרו, שנקרא פטיה, מספר לו כיצד מעלימים את הגוויות במרתפי הכלא וכיצד חותם הרופא על תעודות-המוות, עורך מפקד האגף חיפוש בכיסי הרבי ומריק את תוכן ילקוטו, שבו תפילין של רבינו תם, חגורה, שמיכה וספרים. הוא לוקח הכל ואילו את תפילין של רש"י מחזיק הרבי בידיו ומתחנן שיתנו לו להניח. המפקד מסרב, אך הוא טרוד בחיפושיו ועומד כשגבו אל הרבי.

זו הזדמנות שאין להחמיצה: הרבי מניח את התפילין ומתחיל לומר "שמע ישראל" ומיד מגיע לברכות "שמונה עשרה". הוא מתפלל חרש והמפקד מחפש בכליו. כאשר סיים את החיפוש ומסתכל על הרבי, הוא רואה לתדהמתו, כי הרבי מעוטר בתפילין ומתפלל. "הוא החל מקללני קללות נמרצות וכאשר סיימתי את ברכת 'ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים', נאלצתי להסיר את התפילין, כי פחדתי שמא יקרע המפקד המשתולל את הרצועות" - סיפר הרבי לאחר מכן.

המפקד חזר וקרא לפטיה, רשם את פרטי הרבי בפנקס שבמשרד. הרבי שומע את חרפתו מפי חיות-אדם אלה, הנהנים להתעלל ביהודי מזוקן המתפתל ביסוריו, אך כל מעייניו נתונים רק לתפילין. הוא מקווה, מתחנן ומבקש שוב ושוב שיתנו לו לקחת עמו את התפילין לתא. המפקד מסרב, אף כי דברי התחנונים נראה כאילו נגעו ללבו. אך הוא נמלך בדעתו, אומר שאסור ומוסיף, כי יכול האסיר לכתוב בקשה ואם הממונים יאשרו, הוא יקבל את חפציו בתאו.

בהיותו בחדר המפקד, ראה הרבי לוח על הקיר ועליו פירוט תקנות בית הסוהר. היה כתוב שם, בין השאר, כי עציר רשאי לכתוב את בקשותיו אל הממונים גם באמצעות מברק, בתנאי שיציין, שהוצאות שיגור המברק ינוכו מכספו המופקד במשרד הכלא. הרבי ביקש איפוא שיתנו לו להגיש את בקשתו במברק. המפקד הנדהם, שראה כי הרבי יודע את חוקי השפולארקי, הרשה לו את הדבר והרבי כתב שלושה מברקים: אחד לתובע הכללי, אחד למנהל הכלא ואחד לחוקר נחמנסון. במברקים הללו דרש הרבי שייקיימו את ההבטחה שניתנה לו ויורו למפקד האגף השישי שיתן לו את תפיליו תיכף ומיד. לפי דרישת הרבי אף נאלץ מפקד מאגף לקיים חוק נוסף ולתת לו קבלה על שלושת המברקים ששלח.

בכך תמו הרפתקאות הרבי ומסכת יסוריו במה שתואר על ידו כ"מסכת גהינום, מדור שלישי" והוא הובל לתא הכלא מס' 160, תוך שהוא שומע את גידופיו של פטיה המלווה, המקלל עולם ומלואו.

"130 איש נורו במרתף"... 

השעה היתה שש בבוקר, כאשר הרבי הוכנס לתא מס' 160. היה זה תא בגודל של 4X2 מטר והוא נועד לכתחילה לאדם אחד. עתה הצטופפו בו שלושה עצירים והרבי הוא הרביעי. בזכרונותיו הוא מתאר בפרוטרוט את התא וכל אשר בו וכן את סדר-יומו של בית הכלא, מרגע ההשכמה ועד כיבוי האורות, כולל חלוקת הארוחות, הטיול היומי, הרחצה (פעם בשבועיים) כתיבת מכתבים וקבלת חבילות וכו'.

בתא שבו שוכן הרבי, היתה מיטת ברזל אחת קבועה בקיר, שולחן ברזל לא גדול, מחובר אף הוא לקיר, צינור מים, כלי לעשיית צרכים, נורה חשמלית דולקת וצינור של ההסקה המרכזית, העוברת בתאים, כדי לחממם.
בתא היו בעת כניסת הרבי עוד שלושה אסירים, שני יהודים ורוסי. הללו קיבלו את פני הרבי בכבוד רב והצטופפו, כדי לפנות לו מקום. שבור בגופו אחרי ליל התלאות המפרך, אך איתן ברוחו, המשיך הרבי לדרוש באחת: הבו לי את התפילין שלי, כפי שהובטח.

סוהר שהסתובב בחוץ, ניגש אל הדלת וכדי "לנחם" את העצירים ולהרגיע את רוחם, סיפר להם כי "130 איש הוצאו הלילה להורג בירייה, במרתף". הרבי מספר בזכרונותיו, כי אי-אפשר היה לדעת אם נכונה השמועה אם לאו ואם הוא רק חלק מאותה מערכת הפחדה, איומים וטרור, המלווים את העצירים בשפולארקי, מרגע בואם בין כתליו. איך שלא יהיה, על עצירים רבים נפלה אימת מוות והדבר נוצל בחקירותיהם ובסחיטת "הודאות" מפיהם, לפי מיטב המסורת של הג.פ.או. כאשר עציר דפק בדלת וביקש קצת מים חמים, השיב לו הסוהר "עדין-הנפש" בשלילה, באומרו כי מיותר לפטם את גופו, כאשר בין כה וכה יוצא להורג בקרוב.

די היה בכך, כדי לשבור את רוחו של הגיבור הגדול ביותר. אולם הרבי לא התפעל מהדיבורים הללו, אלא קרא לסוהר ותבע לקבל את התפילין שלו. בנוסף לכך הודיע כי הוא חולה ופצוע ודרוש לו רופא באופן דחוף ביותר.
הסוהר השיב כי רופא יבוא רק ביום ב' הבא ועליו לחכות עד אז. ובאשר לתפילין, הוא השיב בגסות: "שכח מזה, כאן לא תקבל את מבוקשך!"

אם כך - אמר הרבי בתקיפות - אני מכריז בזה על שביתת רעב. כל אוכל, או מים לא יבואו אל פי, עד שתתנו לי את התפילין שלי. האנשים האלה, היושבים פה בתא יחד אתי, יהיו עדים לכך שאני שובת רעב - הכריז הרבי.

הסוהר הלך לו בחרי אף והרבי התחיל להתפלל בדבקות, בניגון החב"די המוכר, כשחבריו לתא מאזינים לתפילתו מתוך יראת כבוד. באותה שעה לא ידע הרבי, כי במפקדת הג.פ.או הלנינגראדי נגזר עליו עונש מות וכי שונאי ישראל אלה גמרו אומר לסלק מארץ החיים את האישיות המרכזית שעמד בדרכם לחיסול היהדות בברית המועצות.



פרק ה' • שז"ר מפעיל קשרים להצלת הרבי

בעוד הרבי מתענה בכלא ומנהל מאבק עז לקבלת התפילין שלו, ובעוד שועד ההצלה שהוקם במוסקווה, חיפש דרכי שתדלנות להצלתו ועדיין מהסס לפנות אל יהדות העולם, פן יזיק הדבר יותר משיועיל - נודע דבר מעצרו של הרבי ברחבי העולם היהודי.

מיד החלה פעילות קדחתנית שרבים מפרטיה עדיין לוטים בערפל ועוד לא הגיעה השעה לספרם. במרכז הפעילות החשאית, שהיתה בעיקרה דיפלומטית, עמד בברלין, בירת גרמניה, שניאור זלמן רובשוב, עסקן בכיר בתנועה הציונית הסוציאליסטית, שלימים נודע בשם זלמן שז"ר, והיה נשיא מדינת ישראל. הוא היה זה שהפעיל את קשריו המסועפים, כדי להניע ראשי מדינה, דיפלומטים, סופרים ואנשי רוח, שירימו קולם למען הצלת הרבי ושחרורו.

במקביל עמדה ריגה, בירת לטוויה, במרכז פעילות ענפה לשחרור הרבי. כאן משך בחוטי ההצלה, הנציג החרדי ב"סיים" הלטווי, ר' מרדכי דובין, שהשפעתו חרגה הרחק מתחומי מפלגתו והיה דמות פופולארית בחיי הציבור הלטווי.

כאשר אלפי המברקים שנשלחו לראשי השלטון הסובייטי, בבקשה לשחרר את הרבי, הושבו ריקם והתשובה שנתקבלה היתה, כי הרבי נאשם בעברות כבדרת-משקל ולכן אין מה לעשות בענינו - הוחלט להעביר את הפעילות על פסים בינלאומיים גלויים.

עתה החלה מערכת ענפה של התערבות דיפלומטית, מלווה בלחצים ופיתויים כלכליים, שבסופו של דבר הביאה להמתקת דינו ואף לשחרורו של הרבי. אך בל נקדים מאוחר למוקדם.

דברי תורה על בדלי סיגריות 

הרבי שובת רעב. הוא סיים כבר את תפילתו, הראשונה בכלא, בלי תפילין, ועתה הוא יושב ואומר דברי תורה באזני שני העצירים היהודיים היושבים עמו. גם העציר הגוי, אדם פרימיטיבי ביותר, מאזין, וכאשר הרבי סיים את דבריו, סיפר העציר הלא-יהודי על חוויה מחרידה שעברה עליו בשבתו בצינוק. מסתבר כי הוא לא ידע שבעת כיבוי אורות חייבים כל העצירים לשכב ולישון. הוא המשיך לשבת ולעשן וכאשר הסוהר שהציץ לתאו, פקד עליו לישון מיד, הוא קילל אותו בקללה רוסית עסיסית. על כך הוא נלקח לצינוק ועתה הוא מתאר באזני חבריו הנדהמים את מוראותיו של מקום, בו הוא עמד בביצה טובענית עד קרסוליו, כשבסביבו קירות רטובים, עליהם רוחשים תולעים שחורים ולבנים ועכברושים גדולים קופצים עליו, תוך השמעת קולות מאויימים. הוא עשה בצינוק לילה שלם ובבוקר, כאשר הסוהר הוציא אותו, הוא הוסיף להתעלל בו במכות ואיים שיחזירו אותו לצינוק על עבירת משמעת קטנה ביותר.

הרבי שומע את הסיפור ונזכר כי מאז הובא לשפולארקי, כבר איימו עליו פעמים אחדות שיכניסו אותו לצינוק...
כל פעם שחלקו אוכל לתאים, הכריז הרבי מחדש כי הוא שובת רעב ולא יגע באוכל (או במים) עד שיחזירו לו את התפילין. כך עברו הימים רביעי וחמישי והרבי יושב בתענית שנכפתה עליו. בימים אלה הוא העסיק את עצמו בכתיבת דברי תורה וחסידות על... בדלי סיגריות. עט היה ברשותו של הרבי וסיגריות היו לו, אך נייר כתיבה לא היה לו וכך הוא העלה את רעיונותיו, שחלק מהם שימש לאחר מכן יסוד לזכרונותיו מימי המעצר - על בדלי סיגריות. ברגע מסויים התפרץ הסוהר לתא, היכה ברבי באגרופיו וחטף מידו את העט, תוך השמעת קללות נמרצות, כשהוא חוזר על האיסור הקיים על כתיבה בכלא.

במצב זה, כשהוא שבור בגופו אך איתן ברוחו, הובא הרבי לחקירה הראשונה, אור ליום שישי, כ-48 שעות אחרי שנעצר.

את החקירה ניהלו שלושה אנשים, שני רוסים והיהודי לולב, שעצר את הרבי, יחד עם חברו נחמנסון. ראש צוות החוקרים היה הרוסי דכטרייב.

החוקר היהודי - רוצח מגיל 14

קירות החדר, אליו הוכנס הרבי לחקירה, היו חלולים ובחדר הסמוך לו ישבו פקידי הג.פ.או ורשמו סטנוגרפית כל מילה שיוצאת מפי הנחקר. הרבי החליט להפגין עוז רוח ובהכנסו לחדר, העיר שזו הפעם הראשונה שהוא נכנס לבית כלשהו והנוכחים אינם קמים לכבודו...
 
דבריו הרגיזו את החוקרים ולולב שאלו, האם יודע הוא היכן הוא נמצא? יודע גם יודע - השיב הרבי - אני נמצא במקום שהוא פטור מן המזוזה (ולתוספת ביאור "הסביר" לחוקרים, כי ישנם מקומות שלפי הדין פטורים מן המזוזה, כגון אורווה של סוסים, בית-שימוש וכו').
 
החוקרים רתחו מזעם והחלו להתלוצץ על חשבון הרבי וללעוג לו. אך הוא גער בהם בחוזקה ותבע לתת לו את ילקוטו, כפי שהובטח לו. "אין לכם רשות להתעלל בי!" - קרא.
"בלום פיך!" - קרא לולב והרים את ידו - "הרואה אתה יד זו? מיום שמלאו לה 14 שנה, היא עוסקת במלאכת הקודש, לשלוח לעולם האמת מורדי-אור שכמותך. עד אחד נשמיד אותם. טלית ותפילין אתה רוצה, אה? לפח האשפה זרקנו אותם..."
 
כאן לא יכול היה להתאפק יותר, דפק על השולחן וצעק על לולב "מנוול!" החוקרים ראו, כנראה, שהגדישו את הסאה. פניהם הרצינו וראש הצוות, דכטרייב, החל למנות את העבירות והחטאים, בהם מאשימים את הרבי. הוא אמר לרבי, כי מאשימים אותו ב:

* תמיכה בריאקציה בברית המועצות

* פעילות קונטרה-רבולוציונית (אנטי-מהפכנית) וכן בכך ש:

 * יהודים ברוסיה רואים בך סמכות עליונה ומושפעים ממך.

* יש לך השפעה גם על חלק מהאינטליגנציה היהודית (הלא-דתית) בברית המועצות ובעיקר יש לך השפעה רבה על הבורגנות האמריקנית. הנך מנהיגם של ה"חשוכים" "מורדי-האור" (כינוי קומוניסטי לדתיים).

* ניצלת את השפעתך ופרשת על כל רוסיה רשת ענפה של מוסדות דת יהודיים, כגון "חדרים" וישיבות.

* הנך מנהל התכתבות ענפה עם חו"ל ואלפי מכתבים מגיעים אליך מכל חלקי העולם.

* הנך מנהל התכתבות חשאית, באמצעות שגרירויות של מדינות זרות ומוסר ידיעות על הנעשה בתוך בריה"מ (האשמה זו פירושה - ריגול).

* הנך מקבל סכומי כסף גדולים מחו"ל, להגברת פעילות דתית במדינה ולמלחמה בממשלת בריה"מ.
 
הפרופ' שהתענין ב"סודו" של המגן-דוד 

הרבי האזין לרשימת "חטאיו" בנחת והשיב על ראשון-ראשון. עוד לפני שניתנה לו רשות הדיבור, הרים ראש צוות החוקרים צרור של מכתבים ואמר כי מכתבים אלה מגלים את "פרצופו האמיתי" של הרבי, כאשר הם מעידים על קשריו המיסטיים, המוזרים והחשודים, שריח של קונטרה-רבולוציה נודף מהם, עם הפרופסור ברטשנקו.

אמר הרבי בתשובה להאשמות:

"אינני מכחיש כי יהודים רואים בי אוטוריטה (סמכות), אך אין זה אשמתי. איני כופה ואיני מטיל את סמכותי על איש ומעולם לא ניצלתי את האוטוריטה שלי לפעולות נגד האינטרסים של ברית המועצות".

"אין זה נכון שהנני מנהיג היהדות וודאי שאין זה נכון שאני מושל ושולט על היהודים. שלטון וכפייה הם זרים לחלוטים לדרכי החסידות. מנהיגות אצל חסידים פירושה גדלות רוחנית ושאיפה להגיע לשלמות מוסרית ורוחנית עליונה. כדי שגם אחרים ילמדו ללכת בדרך זו. לכך מגיעים לא בדרכי כפיה ועריצות. אלא על ידי דוגמא אישית ורצון חופשי."

"תפקידי לדאוג לכך, שכל מי שרוצה לשמור על יהדותו ולהיות דבק בה, יוכל למלא את מבוקשו. אם מישהו רוצה להיות גוי. אין אני מתערב בעניניו. הכל נעשה מתוך רצונו החופשי של האדם ומה החטא והעוון בכך?"
החוקרים הלא-יהודיים הקשיבו לדברי הרבי בדריכות. הוא הסביר להם את מהותה של החסידות והחוקרים דרשו מלולב לתרגם ולהסביר להם את הדברים.

הרבי המשיך להרצות את דבריו ואמר לחוקרים כי מעולם לא הטיל על איש לשלם מס כלשהו. "אני מסביר ליהודים כי חובתם היהודית ללמוד תורה. וכשיהודים סבורים, כי הם חייבים ללמוד תורה, הם מייסדים "חדרים" וישיבות. אין בחוק הסובייטי כל איסור על כך. מעולם לא פורסם בבריה"מ חוק רשמי, האוסר על קיומם של מוסדות חינוך דתיים - כך לפחות הצהיר התובע הכללי קרילינקו. ובכן. - שאל הרבי - בקולו של מי אני חייב לשמוע. בקול התובע הכללי קרילינקו או בקולו של לולב?"

"פעולותי ודברי אינם נוגדים את חוקי בריה"מ. אם יהודים באמריקה שולחים כסף לקרובים עניים ברוסיה ומוסיפים דולר, כדי שהללו יוכלו ללמד את בניהם תורה, אין זה נוגד את האינטרסים של בריה"מ, אלא אדרבה, זה מכניס מטבע זר למדינה..

אשר לפרופ' ומכתביו המסתוריים, סיפר הרבי:

"פרופסור ברטשנקו התחיל ללמוד את תורת הקבלה ותוך כך נכנס בראשו רעיון לגלות את "סודו" של המגד דוד, אחרי שהוא מאמין, כי מאחורי סמל יהודי זה מסתתרים סודות כמוסים ביותר, שעל ידי פענוחם אפשר יהיה לבנות עולמות ולהחריבם..

"לפני ארבע שנים (ב-1924) - סיפר הרבי - פנה אלי פרופ' זה, כאל מי שבקי בתורת הקבלה וביקשני לגלות לו את ה"סוד" שהוא מחפש. הסברתי לו כי אין סוד כזה ורק דמיון ורעות-רוח מתעתעים במוחו, כי אין החסידות יודעת מאומה על "סוד" כלשהו או על כוח טמיר ונעלם הגלום, כביכול, במגן-דוד.

"אולם הפרופסור אינו מוותר וממשיך להריץ אלי מכתבים ובהם בקשה חוזרת ונשנית לגלות לו את ה"סוד"..

"בעוד 24 שעות תומת בירייה!"

בתום דברי תשובתו להאשמות שהעלו נגדו החוקרים, הזהיר הרבי את לולב היהודי מפני עלילת הדם שמנסים לטפול עליו. "הצאר ניקוליי העליל עלילת דם על בייליס ואתם עושים אותו דבר לי" -- הטיח בהם הרבי והוסיף: "כתבתי מכתבים לאמריקה וביקשתי את היהודים שיתמכו בהתישבות היהודית בבריה"מ.. אין אני שונא למדינה ואם כי רחוק אני מדרככם, הריני תומך במעשים הטובים שאתם עושים והראייה תמיכתי בהתישבות החקלאית של היהודים".

כאן העיר ראש החוקרים, דכטרייב, כי ידועה להם עמדתו החיובית של הרבי כלפי ההתישבות החקלאית והם מעריכים זאת. אולם לולב, שהיה מומר להכעיס, התעלם מדברים אלה ונטפל אל הרבי בתביעה שיסיר את הטלית קטן שלו. "זרוק את השטויות האלה" -- צעק לולב וליווה את דבריו בצחוק שטני.

הרבי השיב כי אם יכריחו אותו להסיר את הציצית, הוא לא יוסיף להשיב על השאלות שמציגים לו. אם ברצונכם להסיר ממני את הטלית-קטן באיומי אגרוף ואקרח -- בבקשה, תנסו לעשות זאת! -- אמר.

תוך כדי דין-ודברים נכנס לחדר החוקר נחמנסון ובראותו את הרבי פרץ בצחוק פרוע וסיפר לחבריו החוקרים:
"היודעים אתם, כי אבי הלך בשעתו אל הרבי מליובאוויטש וביקשו שיתפלל, כי אמי היתה עקרה. ואכן, עזרה התערבותו של הרבי ובעקבות ברכתו נולדתי אני..."

החוקרים מילאו את פיהם שחוק למשמע ה"בדיחה" המוצלחת והחקירה נסתיימה בשעת לילה מאוחרת, לא לפני שבסיומה אמר לולב לרבי: "בעוד 24 שעות תומת בירייה!"

מסתבר כי לא היו אלה דברי הפחדה ואיום סתם. למחרת, יום ו', ניסה קומוניסט מפורסם להתערב לטובת הרבי, אך הושב ריקם ואמר לבתו של הרבי: "התפללי שאביך יישאר בחיים"...

פרק ו' • בצל פסק דין מוות

הרבי חזר מהחקירה והמשיך בשביתת הרעב שלו עד למחרת, יום ו', אחר הצהרים. אז בא אליו לתא איש הג.פ.או יהודי, ובידו הילקוט של הרבי ובו התפילין וספריו. באותו מעמד אמר לו הרבי: "לא אוכל לאכול את האוכל המוגש בבית הכלא. אוכל רק מה שיובא אלי מביתי ולו לחם בלבד. מים חמים לשתיה אקח מבית הסוהר, אם אשתכנע שהם הורתחו בדוד המיוחד למים ולא בסיר בישול."

איש הג.פ.א.ו יצא מכליו: "מה? אתה רוצה אולי לתת "הכשר" על המטבח של הכלא?"

"אינני רב -- השיב הרבי בנחת -- ואינני נותן הכשרים..."

ומבלי לאבד זמן נוסף הניח הרבי את התפילין. כעבור זמן קצר הכניס הסוהר התורן לתא הרבי שלוש חלות שהובאו עבורו מהבית, לצרכי "לחם משנה" של שבת. כאן נהגו עמו שלטונות הכלא לפנים משורת הדין, כי בנוהג שבכלא, חותכים כל לחם או עוגה המוכנסים מבחוץ לחתיכות קטנות, כדי למנוע הברחות ואילו כאן השאירו את החלות שלמות. מכאן נשתנה גם יחסם של הסוהרים אל הרבי לטובה.

את סעודת השבת הראשונה שלו בכלא ערך הרבי בפרוסת חלה וקצת מים קרים מהברז. הוא קידש על החלה ובירך את "המוציא" בקול רם ובניגון חב"די. במוצאי שבת קיבל הרבי מהסוהר שני גפרורים, כדי שיוכל לברך "בורא מאורי האש". דומה כי זו הפעם הראשונה שברכה זו נאמרה בין כתלי השפולארקי והרבי אמר "ויתן לך" כשהוא מודה לה' על חסדיו.

הבדיקה הרפואית והחקירה השניה

ואכן, הורגש בעליל, כי משהו נשתנה לטובה. לולב, מרשיע-הברית, "בישר" לרבי כי תוך 24 שעות... והנה תוך שעות אחדות קיבל את התפילין שלו, הביאו לו חלות מהבית והיחס אליו השתנה לטובה. אמנם עדיין הוא כלוא, עדיין גזר דין המות שגזרו עליו רוצחי הג.פ.א.ו הלניגראדי לא בוטל ועדיין המאמצים לשחרורו והמתקת דינו לא נשאו פרי. אך, משהו באוירה כבר השתנה.

תוך כך נודע לרבי שגם מזכירו הנאמן הרב חיים ליברמן נעצר ונמצא כאן בכלא שפולארקי. הדבר הזה נודע לו הודות ל... ספר משניות.

זמן מה לפני מעצרו, שאל הרבי ממזכירו את ספר המשניות שלו ולפני שהחזירן עשה קמט באחד הדפים. בבואו לכלא לקחו ממנו יחד עם התפילין גם את ספריו, ובניהם את ספר המשניות שלו. כאשר החזירו לו אותם, הבחין הרבי כי המשניות הן של מזכירו, יען כי מצא את הקמט שעשה בשעתו...

כך הוא ידע שגם מזכירו נתפס בכף ונמצא במעצר.

בין הסממנים שהעידו על שינוי לטובה ביחס אל הרבי היתה הרשות שניתנה לו לכתוב ככל אוות נפשו. דבר שבדרך כלל אסור בכלא באיסור חמור. כל הזמן היה ברשות הרבי עט והוא העלה את רעיונותיו ורשמיו על בדלי סיגריות. גם בלילה, כאשר כל העצירים חייבים לישון הורשה הרבי לשבת ולכתוב או לעיין בספר. על ספר התהילים שלו היה הרבי רושם כל יום את התאריך העברי: יום.... לפרשת.... לחודש...

אחרי בקשות מרובות, בא רופא הכלא לבדוק את הרבי. הוא בדק, הרהר בינו לבינו וקבע כי מצב בריאותו של הרבי מרשה לו להיות נתון במעצר. הרבי בזכרונותיו, דן את הרופא לכף זכות לאמור, שקבע מה שקבע תחת לחץ ולא לפי החלטתו החופשית.

ביום התשיעי למעצרו קיבל הרבי רשות לכתוב כמה מלים למשפחתו. הוא כתב כי הנו מרגיש בטוב ומבקש שישלחו לו את בגדי השבת שלו. ואכן ביום ו' - השני לשבתו של הרבי בכלא שפולארקי - הביאו לו את בגדי השבת שלו וכן את אבנטו. לעת ערב, לקראת כניסת השבת (הנכנסת בלנינגראד בשעה מאד מאוחרת) לבש הרבי את בגדי השבת חגר באבנט ושכח כלל את המקום בו הוא נמצא. נעלמו חומות הכלא, הדיבורים הגסים, החקירות המתישות, ההאשמות החמורות והרבי קיבל את שבת המלכה, בניגון החב"די הידוע, כאילו היה בביתו, בקרב אוהביו וחסידיו.

בכ"א בסיון נלקח הרבי לחקירתו השניה. אותו צוות, בשיתופם של נחמנסון ולולב, ניהלו את החקירה ושוב הטיחו בפני הרבי את אשמת הקונטרה-רבלוציה, דבר שהדהים את הרבי ביותר, כאשר ראה בו עלילת דם. הוא הזהיר את לולב מטיפוח האנטישמיות על ידי האשמות-השווא שהוא טופל עליו ומבקש ממנו לחזור בו.
החוקרים היהודיים צחקו בפה מלא והרבי חזר לתאו והעלה את רשמיו הקשים על בדלי סיגריות..
 
השגריר הסובייטי בברלין נדרש להתערב

כאשר נודע לחברי ועד ההצלה המוסקוואי כי הגפ.א.ו בלנינגראד הוציא גזר דין מוות - מינהלי, בלי משפט - נגד הרבי, שוב לא היה טעם לכל אותם צעדי זהירות שנועדו תחילה "לא להרגיז את הדב" ומשום כך צמצמו את הפעילות לשתדלנות מקומית.

עתה החלו גלגלי ההצלה לנוע בכל הכיוונים, תוך גיוס דעת הקהל העולמית ובקשת עזרתם של מדינאים בעלי שם. כבר סיפרנו על פעילותו ש.ז. רובשוב (שז"ר) שהצליח להפעיל את ד"ר אוסקר קוהן, ציר הבונדסטאג (פרלמנט) הגרמני, סוציאליסט, שהיה מקורב אל מפלגת "פועלי ציון". בעקבות פנייתו של שז"ר, שנתמכה גם על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר, רבה החרדי של ברלין, פטל ראביי ד"ר ליאו בק, הרב הרפורמי - פנה אוסקר קוהן אל שר החוץ הגרמני הד"ר שטרסמן ויחד עמו ויחד עם הרבנים הנזכרים, נפגשו עם מר ויסמן סגן הקנצלר (ראש הממשלה) הגרמני וביקשו את עזרתו. הלה קרא אליו את השגריר הסובייטי קרסטינסקי, עמו היה מיודד ודרש את התערבותו. השגריר אמר כי לדעתו כל הענין הוא מעשה ידה של היבסקציה, באשר הממשלה הסובייטית אינה מעוניינת, לדעתו במאסרו של הרבי ובהדים השליליים1 שהדבר מעורר בחו"ל. הוא הבטיח להעביר את הענין למשרד החוץ הסובייטי ולפעול לשחרורו של הרבי.

ברוסיה עצמה פעלה אשתו של הסופר גורקי, הגב' פשקובה, לשחרור הרבי. היא היתה מקובלת על השלטונות כיו"ר ה"צלב האדום" הסובייטי והיה לה חלק גדול בשחרורו של הרבי וקודם לכן בביטול גזר דין המוות של הג.פ.או הלנינגראדי. מחו"ל החל להגיע זרם של מברקים, בהם שאלו קהילות, קבוצות, ארגונים ויחידים על גורלו של הרבי ודרשו את שחרורו. מברקים כאלה למאות ואלפים הגיעו מאנגליה, גרמניה, צרפת, ארה"ב, ארץ ישראל והמדינות הסקנדינביות השכנות. המברקים הללו נותרו לעת עתה ללא מענה, אך השפעתם המצטברת לא היתה מבוטלת.

חלקו של הרבי הנוכחי בשחרור

לבסוף נשאו כל המאמצים, הלחצים והשתדלנויות פרי: מלנינגראד הגיעה הידיעה אל ועד ההצלה במוסקווה כי גזר דין המוות בוטל ובמקומו הוטל על הרבי לרצות עשר שנות גלות באיי סולובייקי, במקום נידח בירכתי רוסיה, שכל בואיו לא ישובון. חברי ועד ההצלה נשמו לרווחה, אך מיד החליטו להמשיך בעבודה, כדי לבטל את גזירת הגירוש. הגב' פשקובה הבטיחה להמשיך בטיפולה ופנתה אל ראש הממשלה ריקוב ואל מפקד הגפ.או הכל-רוסי מנז'ינסקי. בינתיים נשארו פניות אלו ואחרות -- ללא תוצאות.

ביום רביעי הכ"ט בסיון, שבועיים אחרי מעצרו של הרבי, הוא עמד להישלח למקום גלותו. ליד הכלא בלנינגראד התאסף קהל גדול של חסידים, כדי ללוות את הרבי אל רכבת הגירוש. אחדים הלכו לתחנת הרכבת לראות את המתרחש, אך הרבי איננו. רק מאוחר יותר נודע לחסידים, כי בינתיים הגיע הוראה מגבוה לבטל את הגירוש ובמקום זאת נלקח הרבי בו ביום לחקירה נוספת, השלישית במספר.

בחקירה זו הראה לו לולב - שבישר לו קודם לכן, כי תוך 24 שעות יומת בירייה - מסמך בו היה כתוב כי דינו יצא למות ביריה, אך על זה היה מתוח קו בתוספת המלה "נייט" (לא) וכתוב מתחתיו: גירוש לאיי סלובייקי. גם מתחת לשורה זו היה מתוח קו בצירוף "נייט" ומתחתיה שורה חדשה:

שלוש שנות גלות בקסטרומה!

לולב שהודיע זאת לרבי, אמר לו כי במקום גלותו יהיה לו קשה מאד והרבה סבל וייסורים מזומנים לו שם. הוא יכול לחסוך מעצמו כל זאת, אם יחזור בו מהתנגדותו לעריכת הועידה היהודית, אותה יוזמת קהילת לנינגראד בהשראת הקומוניסטים היהודיים ובגלל התנגדותו של הרבי, היא נדונה לכשלון מראש. הרבי סירב בתוקף. הוא אמר שאינו חוזר בו ואינו מתחרט על מאומה: "יכולים אתם לשלוח אותי לסיביר, אם רצונכם בכך, אך אני מתנגד לועידת הקהילות.

לולב רתח מזעם. הוא הדין לממונה עליו מסינג, ראש הג.פ.או הלנינגראדי האנטישמי. ידם היתה קצרה נגד הפקודה שבאה מלמעלה לשחרר את הרבי, אך הם חרשו מזימת נקם: החליטו לשלוח את הרבי לקסטרומה -- דווקא בשבת!

הרבי אמר שרק בכוח יוציאו אותו מהתא, כדי להכריחו לנסוע בשבת. באותו היום הוא הורשה להתראות עם חתנו, נכדו ועוד אחדים מאנשי ביתו וביקשם להשתדל לדחות את הנסיעה לאחר השבת. שוב פנו אל הגב' פשקובה ולבסוף באה הוראה טלפונית מראש הממשלה ריקוב, אל ראש הגפ.או הכל- רוסי מנז'ינסקי והגזירה בוטלה. מיד נשלח אחד מזקני החסידים לקסטרומה, כדי להכין שם דירה לרבי. הוא לא בזבז את זמנו לריק: מיד בהגיעו למקום, הוא אסף ילדים יהודיים, בני המקום, ויסד עבורם "חדר" כדי שילמדו תורה."
(אחת הפרשיות העלומות ביותר, הקשורות בשחרורו של הרבי מכלא שפולארקי, שזורה באישיותו של חתנו הצעיר, הרבי הנוכחי, רבי מנחם שניאורסון. על חלקו בפרשת השחרור לא פורסם עד כה דבר, אך זקני החסידים בארה"ב ידעו לספר, כי "אלמלא הרבי, לא היינו חוגגים את 'חג הגאולה' י"ב תמוז" (היום שבו שוחרר הרבי ממקום גלותו -- ראה להלן). כאשר התחיל אחד מזקני החסידים, לפני שנים, לספר פרטי המעשה, בהתועדות י"ב תמוז, היסה אותו הרבי ובבת-שחוק על פניו ביקשו לחדול וכך נשארה פרשה זו עלומה והיא עדין מחכה לעטו של היסטוריון-חוקר).

פרק ז' • השחרור והיציאה מרוסיה

ביום א', ג' בתמוז תרפ"ז, אחרי קרוב ל-19 ימי "ישיבה" בכלא הג.פ.או, הורשה הרבי ללכת לביתו, למשך שש שעות, לפני שייצא למקום גלותו בקסטרומה, שעל נהר הוולגה. הרבי החליט כי בתו האמצעית, חיה-מוסיא, רעיית הרבי הנוכחי, היא שתתלווה אליו בדרכו לגלות, באומרו: "חנה (הבת הבכירה) חריפה מדי ; שיינה (הבת הצעירה) שקטה מדי, תיסע איפוא מוסיא".

תחנת הרכבת של לנינגראד היתה מלאה עד אפס מקום. יהודים רבים ביקשו לנסוע עם הרבי, לפחות כמה תחנות, אך אנשי הגפ.או. מנעו זאת מהם. לבסוף הגיע הרכב בליווי משמר כבד של שוטרים בלשים וחיילים ולפני עלותו לרכבת פנה אל הקהל שנאסף ואמר: "...ידעו נא כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו נתונים בגלות לשיעבוד מלכויות, ואילו נשמותינו לא נשתעדו וחייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, כי במה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל, מצוותיו ומנהגיו, אין למישהו זכות לכפות עלינו את דעתו ואין שום כוח של כפיה שיוכל לשעבדנו. עלינו להצהיר בכל תוקף עקשנותנו היהודית ובכל תוקף כוח מסירות הנפש היהודית בת אלפי שנים: אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו"!

דבריו אלה של הרבי הפכו ל"מוטו" של המחתרת היהודית החסידית בברית המועצות. על פיהם וברוחם נעשו כל הפעולות לחיזוק היהדות והודות להם משמר הזיק שהפך אחרי עשרות שנים קשות להתעוררות יהודית ולתנועת עלייה גדולה.

"אם ישוחרר, נעצרו שוב"!

מיד עם הגיעו לקסטרומה, התחדשה הפעילות לשחרורו המלא של הרבי. ועד ההצלה טיכס עצה, בהשתתפות חתן הרבי והוחלט לגשש אצל התובע הכללי קרילנקו, אליו היו צריכים להגיש בקשת חנינה, בדבר הסיכויים לקבלת חנינה.

התשובה הבלתי רשמית היתה, שכדאי שיעברו לפחות ששה חודשים, לפני שמבקשים חנינה. ההנחה היתה, כי הג.פ.או יעשה הכל כדי לסכל שחרור מלא של הרבי, אחרי שכבר נחל כשלונות לא מעטים בנושא זה.

על אף העצה, שהיתה הגיונית למדי, החליט הועד להמשיך וללחוץ. שוב "גייסו" את הגב' פשקובה והיא הבטיחה להפעיל את קשריה. היא שלחה אחד מעוזריה - יהודי - אל ראש הג.פ.או בלנינגראד, האנטישמי מסינג, לנסות להשפיע עליו, שלא יפריע לשחרור הרבי ממקום גלותו. הלה סירב בתוקף ולשאלה לסיבת הדבר, השיב כי הוא מתנגד לשחרור הרבי, כי הדבר יעורר... אנטישמיות!

כאשר תמה איש שיחו לשמע הנימוק ה"מקורי", השיב הצורר, כי במרתפי הג.פ.או. עצורים כמרים נוצריים ומוסלמיים רבים, שאיש אינו מתעניין בגורלם והם לא משתחררים. אם ישחררו את הרב היהודי גם מהעונש ה"קל" שהוטל עליו, יאמרו האנטישמים, אנשי ה"מאה השחורה", כי הנה, השלטון הקומוניסטי הוא שלטון יהודי. "אפילו אם מוסקווה תיתן פקודה - אבטל אותה!" - רעם מסינג והוסיף: "אם יתעקשו וישחררו את שניאורסון, אדאג לכך שבשובו ללנינגראד, נמצא תואנה כלשהי לעצרו שוב..."

הועד המשיך במאמציו, אך ברור היה, כי הרבי לא יוכל לשוב ללנינגראד, ללוע הארי. לבסוף נשאו המאמצים פרי וביום ג', י"ב בתמוז (יום הולדתו של הרבי) כאשר בא למשרד הגפ.או המקומי להתיצבות השבועית שלו, התבשר הרבי, כי הוא חופשי לנסוע הביתה. תעודת השחרור ניתנה לו למחרת היום, הי"ג בתמוז ומאז נחוגים ימים אלה בקרב חסידי חב"ד בעולם - וגם בישראל - כ"מי גאולה" של הרבי.

עם שחרורו חזר הרבי לביתו, אך עד מהרה נאלץ לעבור לפרוור מלאחובקה שליד מוסקווה לאחר שעתון היבסקים, "עמעס", פרסם נגדו מאמר ארסי ותבע להגלותו לירכתי סיביר. האווירה שהשתררה סביבו, העיקוב המתמיד מצד המשטרה החשאית, הפחד שנפל על היהודים בעקבות המעצר - כל אלה שכנעו את הרבי כי עליו לעזוב את רוסיה.

מיטיבו של לנין מתערב לטובת הרבי

עתה החל השלב השני בעבודת ההצלה, שלב שבו שוכנעו השלטונות הסובייט"ם להרשות לרבי לעזוב את המדינה, כשהוא לוקח עמו את בני משפחתו, ספרייתו הגדולה, רהיטי ביתו וכו'. בפעולה זו נטלו חלק בעיקר שני יהודים שכבר הוזכרו לעיל: ד"ר אוסקר קוהן מגרמניה וציר ה"סיים" הלטווי, ר' מרדכי דובין. שניהם באו לרוסיה ושניהם נקטו בשיטה דומה, מתואמת בניהם: הם הביאו, כל אחד בנפרד, "כתב רבנות" עבור הרבי והשתדלו לעשות את הרושם, כאילו קהילת פרנקפורט וקהילת ריגה מתחרות ביניהן על הזמנת הרבי לכהן כרב בעירם.

לד"ר קוהן הסוציאליסט הגרמנר-יהודי היתה "זכות" מיוחדת בעיני הסובייטים. הם זכרו לו "חסד נעורים": כאשר היה מחולל המהפכה הסובייטית, וו.אי.לנין, בגלות, שנים רבות לפני פרוץ המהפכה, הוא נעצר פעם בגרמניה וד"ר קוהן שהיה עו"ד, סייע לו בשחרורו. עתה בא ד"ר קוהן זה לרוסיה, כדי להתערב לטובת הרבי ולהשיג את "שחרורו" מברית המועצות.

לר' מרדכי דובין, שבא מריגה, כדי להשתדל למען יציאת הרבי, היה "קלף" אחר: באותם ימים התנהל מו"מ כלכלי בין בריה"מ לבין לטוויה העצמאית. דובין בא למוסקווה, הפעיל את קשריו בחוגי השלטון והבטיח חתימה מהירה על הסכם כלכלי, שהרוסים היו מאד מעוניינים בו - אם הרבי יורשה לצאת. דובין נפגש אז גם עם הקומוניסט הארמני אנסטס מיקויאן, שלימים תפס מקום מרכזי בצמרת השלטון הסובייטי.

פרטי המו"מ החשאי יכולים למלא דפים רבים בספר עב-כרס ואין כאן המקום לכך. לבסוף "ניצחה" ריגה את ברלין וההסכם הכלכלי עם לטוויה הכריע את הכף: הרוסים הסכימו אחרי מיקוח ארוך ומייגע, להרשות לרבי לעזוב את בריה"מ, לא לפני שניסו למנוע את הוצאת בני משפחתו, ספרייתו וכו'.

עדותו של מיקויאן ועורך "עמעס"

כאמור, מעט מאד אם בכלל, ידוע על פרשת מעצרו ושחרורו של הרבי מהצד הסובייטי עצמו ומרבית האינפורמציה שבידנו שאובה מהצד היהודי-החסידי שנלחם לשחרורו של הרבי.

מהמעט שידוע מהצד הרוסי, מתברר כי הם אכן גמרו אומר לחסל את מי שראו בו אויב מס' אחד ורק הלחץ הבינלאומי והיתרונות הבולטים שהשיגו הסובייטים מההסכם הכלכלי עם לטוויה, הביאו לכך, שהם נתנו לרבי לחמוק מידיהם. עדות לכך דבריו של אנסטס מיקויאן מראשי הצמרת הסובייטית, בעת ביקורו בארה"ב בשנת 1956. מיקויאן, שהיה אז סגן ראש ממשלת בריה"מ, נפגש בניו-יורק עם אחד מראשי הועד היהודי האמריקני וסיפר לו, כי לפני כשלושים שנה הוא סייע בשחרורו של רב גדול שנעצר על ידי המשטרה ואף עזר לו לעזוב את רוסיה. היה בכך יותר מרמז שבריה"מ מוכנה גם עכשיו (בזמן ההוא) ל"עיסקאות" ומוכנה להיענות לדרישות המערב בקשר ליחסה אל יהודיה, תמורת יתרונות כלכליים.

מיקויאן רק רמז. דברים מפורשים יותר נאמרו 10 שנים אחרי מעצרו ושחרורו של הרבי, בשנת 1937, על ידי אחד מראשי היבסקציה בברית המועצות, עורך ה"עמעס", ס. ליטוואקוב, שנתבקש לסייע לשחרורו של חסיד ליובאוויטש, שנעצר אז ועונש מוות ריחף על ראשו. אשתו של העצור באה אז אל הקומוניסט היהודי וביקשה אותו להתערב לטובת בעלה. ליטוואקוב אמר, כי העצור ביצע פשעים חמורים נגד המדינה הסובייטית ורק לחץ בינלאומי יוכל להצילו ממות, "כשם ששיחררנו בשעתו את הרבי מליובאוויטש, ואף הרשינו לו לעזוב את המדינה, אחרי שהקפיטליסטים עזרו לנו לחתום על הסכם כלכלי עם לטוויה..." עוד הוסיף ליטוואקוב ואמר, כי "אנחנו נשמיד את כל הכנופיה של שניאורסון, העוסקת בארגון מחתרת יהודית בארצנו."

הסובייטים אף ניסו בשעתו לעשות את הרושם, כי הם 'גירשו' את הרבי מרוסיה, אך האמת היתה, כאמור, כי הם-נכנעו ללחץ בינלאומי ששכרו, מבחינתם, היה בצידו, בצורת הסכם כלכלי שהשתלם להם ביותר.
 

* * *

באסרו-חג סוכות תרפ"ח (1927) יצא הרבי את רוסיה בדרכו לריגה. בכך תמה הפרשה אך לא נשלמה. ברוסיה הותיר הרבי מאחוריו גדודים-גדודים של חסידים מסורים, שהוסיפו לשמור על גחלת היהדות מתוך מסירות נפש עילאית. תחנותיו הבאות, ריגה, וורשה, ניו-יורק, כל אחת מהן היא פרק בפני עצמו במסכת מסירות הנפש היהודית והמאבק ללא חת לקיום היהודי. אולי עוד יגיע העת לספר פרקים נוספים ממסכת חיים מופלאה זו, שקשה למצוא דוגמתה בהיסטוריה היהודית של העת החדשה.




שם:
כותרת:
תגובה:
כתוב את המספר לאימות:
1
תודה!
חני
| 2012-07-02 16:31:20
כתוב בתמציתיות ומביא את סיפור הגאולה גם למי שלא ממש גדל על היסטורית חב"ד. יישר כח!















אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter