ביהדות ישנם קווים אדומים ברורים, שלא חוצים אותם. עבודה זרה למשל – אסורה בתכלית, בכל צורה שהיא. אפילו מעשה פולחני חלול, ללא שמץ של מחשבה כנה, שנכפה על יהודי – אסור בהחלט והתורה מחייבת להילחם על כך גם במחיר החיים. 'ייהרג ואל יעבור' קובעת ההלכה בפסקנות.
 
לאור זאת, מפתיע במיוחד שמו של החודש העברי – חודש תמוז. תמוז הוא שם של עבודת אלילים בבלית, בתקופת הבית הראשון. לא פחות ולא יותר! כאילו בוחרת מורשת ישראל להנציח שם של פולחן אלילי ולהופכו לשגור בפי כול. הכיצד?

                                                          *

מה בכלל פירוש המילה 'תמוז'? – תמוז בבבלית עתיקה פירושו חום גדול. זו בעצם הסיבה שהחודש הנוכחי נקרא בשם תמוז, משום שבו לוהטת השמש.
 
גם הפולחן הבבלי המדובר היה כרוך בחום גבוה במיוחד, כפי שמתואר בספר יחזקאל (יד, ח) ולכן כינוהו בשם תמוז. עובדי האליל אימצו לפולחנם את השם, כי משמעותו מתארת מוטיב מרכזי בפולחן, אך לנו, עם ישראל, אין שום כוונה אווילית להתקשר עם אלילות. אנו פשוט באים לבטא את מזג האוויר הלוהט האופייני לחודש.
 
אלא שעדיין יש מקום להבהרה, מדוע כל כך חשוב לנו לתת ביטוי למזג האוויר בשמו של החודש? האם לא עדיף להימנע משם שמעורר קונוטציה אלילית, גם אם אין שום כוונה לכך?
 
התשובה היא, שהיהדות רואה במזג האוויר השתקפות של תהליכים רוחניים שמחולל הקדוש-ברוך-הוא בעולם. כאשר יוקדת השמש בעוז, הדבר נובע מהארה רוחנית גבוהה שמאירה במטרה לסייע לעם ישראל לעבוד את הבורא. כך שהשם תמוז מסמל לא רק מזג אוויר גרידא, אלא תהליך רוחני חשוב.
 
להנצחתו של תהליך רוחני יש כבר משקל אחר לגמרי. קונוטציה שלילית כזו או אחרת (כל עוד אינה גובלת באיסור) אינה סיבה לוותר על שם בעל משקל רוחני. ובלשון חז"ל המופיעה בהקשר דומה: "(האם) יאבד עולמו מפני השוטים?" – וכי מפני שקבוצה של נבערים מדעת החליטה לאמץ לשטויות של עצמה שם מבורך, עלינו לוותר עליו?!
 
                                                          *

גישה זו מלמדת עיקרון יסודי ביהדות: כאשר מורים חכמי ישראל לנהוג בדרך כלשהי או להתנסח במילים מסוימות – אין מקום לשיקולים מסוג כיצד יתקבלו הדברים וכיצד ניראה בעיני אחרים. לכל הוראה של חכמינו יש משקל רוחני רב, ולא הפרשנות שעלולים לתת להוראה תמנע מאתנו למלא אחריה.
 
אם נראה לנו כי מישהו עלול לפרש את מילוי ההוראה בצורה לא נכונה, משום שזה מעורר אצלו אסוציאציות חמורות – כדאי שנעמיד אותו על טעותו. אך בכל מקרה, לא האסוציאציות הן שתקבענה לנו מה לעשות או לא לעשות.
 
זו אפוא התשובה לכל התוהים למיניהם, כיצד אנו, חסידי חב"ד, מפיצים את אמונתנו ברבי מליובאוויטש כמלך המשיח ובנבואתו כי הגאולה עומדת להתרחש בכל רגע. לדבריהם, זה מעורר קונוטציות שכרוכות באמונות גויים תפלות, ולכן ראוי לדעתם להימנע מכך.
 
לכל אלה אנו אומרים: " אין לנו אלא דברי בן עמרם". אנו הולכים באמונתנו לאור דבריו הקדושים של הרבי עצמו, המעוגנים היטב במקורות התורה – ולא נסטה מהם בגלל קונוטציה כזו או אחרת. בדיוק באותה מידה שלא נוותר על עצם האמונה במשיח, בגלל שגם לגויים יש אמונה מעוותת במושג הזה.
 
אכן, הורה לנו הרבי להפיץ את האמונה "באופן המתקבל" ולכן מוטל עלינו להעמיד את הפרשנים השוגים על טעותם, כדי שיתקבלו אצלם הדברים. אבל בכל מחיר לא נוותר ולא ניסוג מאמונה שהתורה מכוונת אותנו אליה, ולא נאבד את עולמנו מפני השוטים.