הוא קלט אותם כבר מרחוק. קבוצה די קבועה של סטודנטים שיוצאים להפסקה וחוסמים את המעבר על המדרכה. מרכז העיר, הדרך לדואר המרכזי, אמצע היום והם עומדים ומפטפטים.
 
המקום – סלוניקי, יוון. את החוויות מתאר הרב יואל קפלן, המשמש במקום כשליח של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "כבר הורגלתי כי ברגע שאני נקלט בזווית העין של אחד מהם – אני הופך להיות נושא שיחתם. בעצם איך לא? יהודי בלבוש מלא, אוטנטי, זועק ביהדותו...
 
"אני כבר רגיל עד כדי אדישות ללחשושים הרמים ולפרצי הצחוק הגסים שבאים בעקבותיהם. פעם, אפילו פעמיים עשיתי עיקוף רחב כדי להיכנס אל בית הדואר מהצד, או שפשוט ויתרתי על הדואר באותו היום".
 
באותו יום מיהר הרב קפלן במיוחד. שביתות חוזרות ונשנות של סניף הדואר צברו אצלו משימות דואר שאינן סובלות דיחוי. הוא עטה על עצמו שכבות עבות של אדישות ועבר בין הסטודנטים בזריזות. לא כי חשש מהם. פשוט מיהר לבצע את מה שמוטל עליו.
 
בפעם הזו הפכו הלחישות היווניות לדיבורים רמים. אמנם הבנתו של הרב קפלן ביוונית מזערית, אבל 'למענו' ביצעו הסטודנטים שירות תרגום לאנגלית. התחשבות נוגעת ללב...
 
במחשבה ראשונה נטה להתעלם, כרגיל. אבל מין תחושה לא מוסברת גרמה לו להסתכל עליהם ולחייך את החיוך הכי סימפטי שיודע. "בוקר טוב לכם", אמר.
 
"מישהו דיבר איתך?", הגיבו בהתרסה.
 
"איתי אף אחד לא דיבר", נצצו עיניו של הרב קפלן. "אבל דיברתם עליי, על העם שלי".
 
"על אותו עם גזלן, חמסן וחמדן אכן דיברנו, וכך נמשיך ונעשה", ירו בבוז.
 
החיוך עדיין לא מש משפתיו של הרב קפלן: "לו ידעתם את האמת, אני בטוח כי לא הייתם מתייחסים כך אליי או לכל יהודי אחר".
 
הדובר הראשי החבורה, בחור מגודל עם רעמת קוצים על ראשו, נראה על סף איבוד עשתונות: "תראה", כיווץ את גביניו בהבעה מאיימת, "יש לי דיפלומה באגרוף. כדאי לך לתפוס מרחק ומהר, לפני שתטעום את נחת זרועי".
 
דבריו, כמו גם ההתרסות הקודמות היו מלוות בקללות עסיסיות שאינן ראויות לעלות על מכבש הדפוס. הרב קפלן הרגיש כי החבל נמתח יתר על המידה והחליט לסגת, לא לפני ששב ובירך כל אחד מהחבורה במאור פנים. הוא נכנס לבית הדואר, שהיה בעיצומו של שיקום מנזקים שנגרמו בהפגנה הסוערת האחרונה, מיהר לסדר את ענייניו ויצא לדרכו.
 
טבעי היה שיפנה לעבר השני מזה שבו נמצאת החבורה האנטישמית ויחסוך לעצמו עימות נוסף. אך אמון על הכלל שאמרו חז"ל: "כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין" – החליט לפנות ימינה, לדרך המתחככת עם הסטודנטים.
 
היה לרב קפלן הרושם כי ככל שמתקרב לעברם, קולותיהם הולכים וגוועים. הם נעצו בו מבטים לא ברורים, והוא מצדו המשיך על הגל עליו זרם קודם. "יום טוב לכולם, הצלחה לכולכם".
 
"גם לך", הושב, די בעדינות.
 
הרב קפלן נדהם מהתמורה. פליאתו גברה שבעתיים כאשר ראש החבורה פנה אליו והביע התנצלות של ממש: "חשבנו קצת על מה שאמרת. אתה צודק. אנחנו אולי מושפעים מדברים שאנחנו שומעים"...
 
"אני שמח לשמוע", הגיב הרב קפלן. "ובכלל, מן הראוי להתייחס לכל אדם בצורה מכובדת, לא משנה מה דעותיו ומחשבותיו". הוא שלף כרטיס ביקור מכיסו והגישו לידיו של המתאגרף. "אשמח לשבת אתך על כוס קפה וללבן דברים", הזמין ברוחב לב ונפרד מכולם לשלום.
 
אם לכתחילה התלבט הרב קפלן האם נהג בחכמה כאשר התייחס אליהם, הרי שבדיעבד הוא היה מאושר. הוא הפגין גאווה יהודית מכובדת וזו הוכיחה את עצמה.
 
כמה ימים לאחר מכן, קיבל הרב קפלן טלפון. "מדבר אלכס נדרוס, הבחור מהרחוב. זוכר?".
 
ודאי שהוא זכר את הקול. זכר היטב. וכי יכול לשכוח?
 
"אני כאן ליד ביתך. אפשר לממש כעת את הזמנתך?".
 
מבחינת הרב קפלן זה לא היה העיתוי הכי מתאים, אבל הוא הסכים. אפילו שלא ידע איזו הפתעה תנחת עליו תוך כדי שיחה...
 
התגלה כי אלכסנדרוס יהודי! סבתו, אם אימו, היא ניצולה יחידה ממשפחתה מהתופת הנאצית. בזמן המלחמה, כמו עוד כמה מאות ספורות של יהודים מסלוניקי, ברחה להרים בגפה. בעלה ובנה נלקחו על ידי הגרמנים ולא שבו. אחרי המלחמה היא נישאה לנוצרי קתולי וכך נולדה אימו של אלכסנדרוס. אביו של אלכסנדרוס גם נוצרי אדוק, מה שכמובן לא הוסיף לזיקה היהודית ממנה התנתקה הסבתא במכוון.
 
השיחה עם אלכסנדרוס  הולידה ביקור מרגש בבית הסבתא הקשישה. במהלכו הואילה הסבתא לקבל מזוזה מהודרת והנכד ה"אנטישמי" ניאות להניח תפילין.
 
ומה הלאה? עדיין לא ידוע...