סבתו של שמי רוקח היא נצר למשפחת אדמו"רי חב"ד – שניאורסאהן. היא הייתה מיודדת עם הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ולא פעם הגיעה אליה למעונה הפרטי לביקור עם כל בני משפחתה.
 
פעם, לקראת נסיעה לישראל, נכנס שמי בעצמו אל הרבנית, כדי לקבל ממנה את ברכת הדרך. כשהרבנית שמעה להיכן נוסע, הייתה לה בקשה: "לבעלי יש הרבה שלוחים בעולם. אני רוצה שאתה תהיה השליח שלי. סע לכפר חב"ד עם מצלמה וצלם כמה שיותר תמונות. הייתי מאוד רוצה לראות תמונות משם".
 
שמי קיבל על עצמו את המשימה וגם ביצע אותה בשלמות. כאשר חזר לרבנית, בנוסף לתמונות היה באמתחתו גם סיפור מיוחד לספר לה. סיפור אותו שמע מנהג המונית שלקח אותו מתל אביב לכפר חב"ד.
 
זה התחיל בכך ששמי שאל את הנהג אם מכיר את הדרך לכפר חב"ד. הנהג שלף מכיסו תמונה של הרבי ושאל: "אתה מתכוון לכפר חב"ד שלו?".
 
"כן", השיב שמי והוסיף: "הרבי הוא קרוב משפחה שלי".
 
כשהנהג שמע כך, הוא עצר את המונית בצד הדרך ואמר: "בתור קרוב של הרבי, אני מוכרח לשתף אותך בחוויה מיוחדת: מוצאי מרוסיה. בצעירותי, לאחר שהגשתי בקשה לעלות לישראל, סימנו אותי כחתרן פוטנציאלי תחת המשטר הסובייטי, תפרו עליי תיק וגזרו את דיני ל-12 שנים של עבודת כפייה בסיביר.
 
"נכללתי בקבוצת אסירים שהוטל עליה לעבוד ביער מושלג ולעקור עצים מהשורש. המכסה היומית הייתה שני עצים עקורים לכל עובד כפייה – משימה כמעט בלתי אפשרית, בעיקר בגלל שלא ניתנו לנו כלים מתאימים לעבודה.
 
"יום אחד ניגש אליי גוי גדל ממדים ואמר לי: אתה יהודי ואני שונא יהודים. מעכשיו אתה עושה גם את עבודתי! הוא רצה לשבת בחיבוק ידיים ולהותיר לי לעקור ארבעה עצים ליום. כעסתי מאוד על עצם ההעזה של הטיפוס המושחת. כוחי היה במותניי ועד מהרה נגררנו לתגרת ידיים קשה, אותה סיימנו שנינו בבית הרפואה, חבולים וכואבים.
 
"בעוד שוכב במיטה, כשכל עצמותיי דואבות, ניגש אליי רופא והפתיע בשאלה לא צפויה: 'אתה יהודי, נכון? האם אתה מאמין בקדוש-ברוך-הוא?'. עניתי בשלילה נחרצת. שיערתי כי רק רעה יכולה לצמוח מהצהרה על אמונה באלוקים.
 
"אך הרופא לא הרפה: 'נכון שאתה רוצה לנסוע לארץ ישראל?'. גם כאן העדפתי להכחיש. 'אני קומוניסט טוב', שיקרתי, 'ורוצה להישאר ברוסיה'. אבל הרופא לא קיבל את דבריי. 'לא נכון', הביט אל תוך עיניי, 'אתה רוצה ללכת לארץ ישראל כדי לשמור מה שכתוב בתנ"ך'. הוא נתן לי תרופה ועזב את החדר.
 
"למחרת שב הרופא ושוב ביקש כי אודה על האמת. אולם פחדתי. דבקתי בעמדתי כאילו איני מאמין באלוקים ואין לי שום עניין בארץ ישראל. וכך במשך שמונה ימים התסריט חזר על עצמו, עד שהשתחררתי מבית הרפואה, בחזרה אל מחנה העבודה.
 
"כשהגעתי למחנה, ניגש אלי מנהל העבודה ובישר לי: 'אתה עובר לתפקיד משרדי!'. לא ידעתי כיצד להכיל את הבשורה המשמחת. תפקיד משרדי משמעותו לעבוד עבודה קלה במקום חם ונעים.
 
"כעבור שנה במשרד, קרא לי המנהל ואמר: 'יש לך מזל. החליטו לקצר לך את העונש ולשחררך כעת. הנה מסמכי השחרור. אתה מורשה לגשת לתחנת הרכבת ולנסוע הביתה'.
 
"הייתי המום. בבת אחת להפוך מאסיר לאיש חופשי! לא שאלתי שאלות מיותרות. לפני שמישהו יתחרט, מיהרתי לצאת לדרכי, אל תחנת הרכבת.
 
קרוב לתחנה, נעצרה פתאום לידי מכונית פרטית ויצא ממנה אותו רופא שהציק לי בבית הרפואה. נדרכתי. מה הוא רוצה ממני עכשיו? נתקפתי חרדה, שמא החופש שלי ישוב ויילקח ממני.
 
"הרופא פנה אליי בסבר פנים חמורות: 'הנה, אתה עוזב כעת. הגד לי את האמת: אתה יהודי, נכון? אתה מאמין בהשם, נכון? אתה רוצה לעלות לישראל כדי לקיים תורה ומצוות, הלוא כן?'. עניתי לאו גדול על כל השאלות. טענתי שוב שאני קומוניסט, חוזר כעת לביתי ולא רוצה כלום חוץ מחופש. הרופא כעס, הוציא אקדח מכיסו והוביל אותי ליער מאחורי תחנת הרכבת. הייתי בטוח שסופי הגיע.
 
"נכנסנו ליער והרופא תקף אותי בדברים: 'כשהיית חולה בבית רפואה, מי טיפל בך יפה? כשיצאת מבית הרפואה והחליפו לך תפקיד למקום מוגן ונוח, מי דאג לזה? מי דאג לקצר לך את העונש ולהשיג לך מסמכי שחרור? אתה יודע למה עשיתי זאת?'.
 
"תוך כדי שאלות, שלף האיש תמונה מכיסו ואמר: 'אתה רואה את האיש הזה? יש לו סוכנים רבים ברחבי סיביר. בכל פעם שאנחנו נתקלים ביהודי בצרה, אנו פועלים בשליחותו ומנסים לעזור ליהודי ככל האפשר'.
 
"הרופא הכניס את התמונה לכיסו ואמר: 'חזור לביתך ונסה שוב לעלות לישראל. שם כבר תדע מי האיש בתמונה'.
 
"בטח, אתה כבר מבין לבד מי היה האיש בתמונה", קרא הנהג את מבע הפנים של שמי. "זה האיש בתמונה ששלפתי לך אני מכיסי"...