עוני ודלות מחפירים היו מנת חלקה של משפחת יונגרייז. ראש המשפחה שימש כרב בית-כנסת בשכונת קראון-הייטס שברובע ברוקלין בניו-יורק, והמתפללים המעטים לא היו בעלי יותר מדי אמצעים. הרב התקיים על משכורת זעומה ומגוחכת, שעוד התחלקה בין הוצאות הבית ואחזקת בית-הכנסת. רעייתו הרבנית לא עבדה בכלל, כך שלא קשה לתאר באלו תנאים התקיימה משפחת יונגרייז.
 
השלב הבא היה מתבקש מאליו: עוזרת הבית הגויה, שטיפלה בניקיון הבית ובית-הכנסת, עזבה לאחר שהרב יונגרייז לא הצליח לעמוד בתשלום משכורתה. הרבנית, שהייתה מטופלת בילדים רכים, נאלצה ליטול על שכמה גם את המלאכות שהגויה עשתה, והמעמסה הייתה למעלה מכוחותיה. היא הייתה על סף שבירה.
 
היה זה בשנות החמישים – התקופה בה הפציעה בשמי היהדות שמשו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. באותן שנים היו פניה של שכונת הרבי – קראון הייטס – שונות מהיום. בעוד היום יש לחסידי חב"ד כמעט בלעדיות על הנוכחות היהודית בה – הרי שאז נמצא בה פסיפס מייצג של שלל הגוונים ביהדות אמריקה, החל מחצרות חסידיות וכלה בקהילות אקדמאיות.
 
הרבי היה אז בסביבות גיל חמישים ובהשוואה לאדמו"רים אחרים נחשב לצעיר. אולם קרנו עלתה והתפרסמה, במיוחד בגלל הפעולות הנשגבות שמחולל למען יהדות העולם וגם בגלל עצותיו החכמות והניסים שמתגשמים מברכותיו.
 
מאות ספורות של מטרים הפרידו בין ביתה של משפחת יונגרייז השוכן ברחוב מונטגומרי, בין השדרות ברוקלין וניו-יורק, לבין מרכז חב"ד העולמי השוכן בשדרת איסטרן-פארקווי – הבניין המוכר בשם מספרו – 770. ערב אחד החליטה הרבנית יונגרייז לצעוד לשם ולבקש להתקבל אצל הרבי, כדי שיאציל עליה ברכה.
 
כאשר עברה את סף חדרו של הרבי, פרצה בבכי. הרבי הביט בה בעיניים אבהיות ועודדה להשיח לפניו את רחשי לבה. והיא סיפרה הכול. היא תארה את אפיסת הכוחות בה נתונה, את מצוקת הפרנסה, את הקשיים המשתרגים על ראשה ועל ראש בעלה הרב. "אינני יודעת מה לעשות!", השתתקה באחת, מתוך אנחה קורעת לב.
 
הרבי הקשיב עד לסיום הדברים, אחר הגיב במין תנועת ביטול שמביעה כאילו מדובר במהומה שמוקמת על מאומה. "זו כלל לא בעיה", דיבר הרבי רכות, בקול רחום ואוהב. "יוצאים החוצה, פוגשים מישהו שיכול לעזור, מבקשים ממנו – והוא מסכים!".
 
מהטון בו סיים הרבי את המשפט השתמע כי מבחינתו הפגישה הסתיימה. הרבנית יונגרייז יצאה אל המסדרון מופתעת מאוד. לכזו תשובה ממש לא ציפתה. חשבה כי תקבל ברכה, אפילו דמיינה כי אולי תשמע מהרבי שם של יהודי טוב שייאות לממן להם עובדת משק בית. אבל מילים כפי שנאמרו לה, לעולם לא הייתה מעלה בדעתה.
 
אבל הייתה לרבנית אמונת צדיקים עמוקה. היא שחזרה את המילים ששמעה מהרבי: 'יוצאים החוצה, פוגשים מישהו שיכול לעזור, מבקשים ממנו – והוא מסכים'. המסקנה המתבקשת מבחינתה הייתה כי עליה לתור כעת בעיניה אחר האדם הראשון שמבטה ייתקל בו – ולבקש את עזרתו. הן כך אמר הרבי!
 
היא פסעה בשדרת ברוקלין, ודי סמוך לביתה הבחינה בצעיר כהה עור, גבוה וחסון. 'אנסה את מזלי', קרבה אליו. היא פנתה אליו באנגלית רצוצה למדי ואיכשהו הצליחה להוציא מפיה את המשפט: "אני זקוקה לעזרה בניקיון הבית ובית הכנסת".
 
היא לא הייתה בטוחה שהכושי יודע בכלל מה זה בית-כנסת. אך הסתבר שהוא ידע. ומה שעוד יותר הפתיע – ואולי בעצם, לאור דברי הרבי, זה לא הפתיע – האיש נענה ללא היסוס.
 
נפעמת ומרוגשת, הובילה הרבנית את העוזר החדש לביתה, עדיין מבלי שתדע כמה תיאלץ לשלם לברנש. הפליאה אותה קצת העובדה שהאיש כלל לא העלה את הנושא. מבחינתה, האמינה בכל לבה כי ברכת הצדיק תמשיך ללוותם והכול יהיה כשורה.
 
בימים הראשונים התקשו הילדים להסתגל למראה בן-הבית החדש שמסתובב ביניהם. אך הזמן עשה את שלו. ג'יימס, כפי שנקרא השחור, התחבב על הילדים. מדי יום נהג להגיע בשעות הבוקר המוקדמות ולמלא אחר כל מטלה שהתבקש בצייתנות וביעילות.
 
מה שבעיקר הדהים – האיש לא רצה כסף! הוא דחה בשתי ידיים כל ניסיון של תגמול. הדבר היחיד שביקש היה בקבוק וודקה קטן, אחת לשבוע.
 
36 שנים המשיכה משפחת יונגרייז להתגורר באותו מקום, ובכל אותן שנים שרת אותה ג'יימס בנאמנות. העוזר המופלא, שנמצא בברכת הרבי, הספיק לראות את ילדי המשפחה גדלים, מקימים משפחות ובאים לבקר עם נכדים.