הוא נהג במכוניתו הביתה, אי שם ברחובות ניו-יורק. כדרכו בעת נסיעה, האזין לקלטת של שיחה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. את השיחה לה הקשיב כעת כבר שמע עשרות פעמים. הוא אהב אותה במיוחד.
 
הפעם, למשל, כבש אותו ציטוטו של הרבי את אמרת הבעל-שם-טוב, כי נשמה יכולה לבוא לעולם ולחיות שבעים שמונים שנה רק כדי לעשות טובה אחת למישהו, בגשמיות או ברוחניות. הנהג החסיד שקע בהרהורים. הוא חשב על משמעות הדברים, לפיה יתכן כי כל ייעודו להיטיב עם מישהו מסוים שייתכן מאוד כי עדיין לא פגש אותו.
 
הוא נלפת מהמחשבה, שמא גם לא יפגוש לעולם את אותו מישהו. 'האומנם תיתכן מציאות שאחיה את כל חיי מבלי שאמלא את המטרה לשמה ירדה נשמתי לעולם?'. ככל שהעמיק לחשוב על כך הוא הלך ונחרד. בשלב מסוים ממש פרצה משפתיו תפילה חרישית: "אנא השם, הדרך וכוון את צעדיי למלא את ייעודי עלי אדמות. אנא!".
 
פתאום שם לב, כי מחשבותיו שנשאוהו הלאה – נשאוהו גם מדרכו הביתה. הוא לא פנה ביציאה הנכונה מהכביש המהיר ובמקום להתקרב לביתו הגיע לאזור אחר לגמרי. הוא תר בעיניו אחר מקום מתאים לעשות סיבוב פרסה ולשוב על עקבותיו, ואז הבחין כי לימינו, על אם הדרך, עומד אדם זקן מול מכסה מורם של מנוע מכונית.
 
החסיד האט את נסיעתו, התקרב לשולי הכביש ופתח את חלון רכבו. "אה, איזה ביש מזל", ספק הזקן את כפיו למראהו. "המנוע חדל לפעול ואני תקוע. ביתי נמצא במרחק נסיעה של רבע שעה בלבד והייתי שמח לעצור מונית, לנסוע הביתה ולהזמין גרר במחיר סביר. הבעיה היא, שבאזור זה אסורה החניה ואם אשאיר כך את המכונית היא תיגרר על-ידי הרשויות".
 
העיף החסיד מבט מהיר וגילה במרחק קרוב חניה פנויה. "יש לי רעיון", פנה אל הנהג אובד-העצות. "היכנס לרכב ואני אדחוף אותך לכיוון החניה. שם תוכל להשאיר את הרכב ולנסוע הביתה".
 
אותו אדם הודה לחסיד במילים חמות. "אומר לך את האמת", הוסיף בעיניים מתחננות, "אני מחכה כאן כבר זמן רב ואף מונית לא עברה". הרמז היה ברור מאוד. אותו אדם נראה אמין והחסיד, לאחר שסייע לו להחנות את רכבו, הציע באדיבות להסיע אותו הביתה.
 
האיש הזקן היה פשוט מאושר. "אין לך מה מושג עד כמה הצלת אותי. בעוד זמן קצר אני אמור לעלות על טיסה יחד עם אשתי. אם לא אתה – מי יודע אם לא הייתי מחמיץ את הטיסה".
 
במחשבה מהירה החליט החסיד, כי אם כבר נשבה בכבלי המצווה – ישלים אותה בהידור. "אני אקח אתכם לשדה התעופה", הודיע לרעהו החדש. הזקן נאלם דום. עד כדי כך הוא לא העלה בדעתו לבקש. הוא אפילו ניסה למחות, אבל החסיד היה החלטי. "מיד כשנגיע לביתך, קרא לזוגתך ונצא מיד. חבל על כל רגע"...
 
כאשר הגיעו לשדה התעופה, שלף הזקן שטר בן 100 דולר והגישו למיטיבו. "אתה חייב להרשות לי לשלם לך". החסיד כמובן לא שיתף פעולה. "ראשית, קיימתי מצווה ואינני רוצה תמורה עליה. שנית, זה ממש לא היה 'ביג דיל'. כל העסק לקח פחות משעה ובסך הכול נהניתי מזה". הזקן ניסה להתעקש, אבל החסיד היה עקשן ממנו. פתאום הבזיק במוחו של החסיד רעיון. "סליחה, אתה יהודי?", שאל את הזקן. האיש השיב בהנהון ראש רפה לחיוב.
 
"אם כן, קבל על עצמך להניח תפילין בכל בוקר של יום חול. לפחות במשך החודש הקרוב. זו התמורה הכי טובה שתוכל לתת לי".
 
זה היה הדבר האחרון שהזקן רצה לשמוע. "תפילין? בשום אופן לא. אני לא מקיים מצוות", השיב בקול מנוכר.
 
"טוב", התאכזב החסיד. "אתה זה שרצית לשלם. אז תדע לך, שמבחינתי זו התמורה היחידה שאני מוכן לקבל.
 
האיש הזקן הביט בחסיד בעיניים מזוגגות, אחר לחץ את ידו באי-נוחות ואמר: "בסדר, אעשה את זה".
 
כשהחל הזקן להתרחק, כדי להביא עגלת מזוודות, פנתה אישתו אל החסיד והודתה לו, במיוחד על האקט האחרון. "אינך יודע מה חוללת", נרגשה כולה. "אני בטוחה כי אלוקים שלח אותך". היא השתדלה לדבר בטון שלא יישמע לבעלה. "הבן", אמרה לחסיד, "אנחנו ניצולי שואה. הכרנו אחרי המלחמה, התחתנו בהסכמה כי בחיינו לא יהיה שום סממן יהודי. חלפו שנים ופתאום התחלתי להתגעגע למנהגים היהודיים שזכרתי מבית הוריי. כשניסיתי להעלות את הנושא לפני בעלי, ממש עוררתי את חמתו. הוא לא הסכים לשמוע דבר וחצי דבר מכך.
 
"אמש הרגשתי רע במיוחד, ואז עשיתי מה שלא עשיתי מאז המלחמה: התפללתי. התחננתי לאלוקים שיחולל נס וישנה את דעתו של בעלי. והנה – אלוקים שלח אותך לחולל את הנס!
 
"אני בטוחה", הוסיפה באושר, "כי עכשיו, אחרי ששברת את הקרח, ההמשך יהיה קל יותר"...
 
האם זו עשיית הטובה שלשמה נשלחה נשמתו לעולם – לא יודע החסיד. אבל מה שבטוח, מעולם לא היה לו סיפוק מטעות בדרך כמו אותה פעם.
 
(מפי הרב אברהם שמואל בוקיעט)