מדי פעם דובר בבית משפחת גרבובסקי באוקראינה על עלייה לישראל, אבל כדבר רחוק ממימוש. בשלב מסוים החל האח הבכור, ולדימיר, להתעניין ברצינות באפשרות העלייה. הוריו ואחיו הצעיר איגור ניסו לעכבו עד שיוכלו לעלות יחד, אבל הוא סירב להם. רצון עז תקפו וביום בהיר הוא קם ועלה לישראל.
 
ולדימיר התיישב ברמלה, בדירה קטנה שקיבל מהסוכנות, וניסה למצוא עבודה במקצועו כהנדסאי. לאחר שנכשל, חיפש עבודות נוספות, עד שמצא עבודה כגנן. הוריו הצטערו על כך ואחיו ניסה לשכנעו לחזור. אבל ולדימיר לא היה מעוניין בכך. חילופי הדברים היו בטונים גבוהים והם גרמו להיחלשות הקשר ביניהם. המשפחה עוד הספיקה לשמוע שוולדימיר פוטר מעבודתו הקשה וטעותם הייתה שהם הוסיפו ללחוץ עליו שיחזור. כתגובה, ניתק ולדימיר לגמרי את הקשר עמם.
 
המשפחה המודאגת ניסתה ליצור עמו קשר דרך קרובת משפחה, אך לשווא. ניסו להתקשר לסוכנות – וללא הועיל. ולדימיר נעלם מהשטח. איגור, שהיה מפעיל הלחץ העיקרי על ולדימיר, חש רגשי אשמה. הוא הודיע להוריו שהוא מוכרח לעלות לישראל כדי לחפשו, והם – בלב קשה – הסכימו.
 
איגור השיג דירה בתל-אביב. בעל יוזמה היה ותוך זמן קצר השתלב במשרד לתיווך דירות, שהתעסק בעיקר עם עולים מרוסיה. במקביל, הקדיש כמה שעות מדי יום למצוא את אחיו. בחיפושיו הגיע כמובן לרמלה, ושם נודע לו כי ולדימיר עזב את דירתו לפני כמה חודשים. שכניו סיפרו שהוא נראה בודד ולא נקלט בשכונה.
 
איגור הגיע גם לחברה שהעסיקה את ולדימיר כגנן. ממנהליה שמע כי אחיו עבד בתחילה בחריצות, אבל במשך הזמן נשבר מכך שאקדמאי כמוהו נאלץ לעסוק בעבודת-כפיים קשה והשברון ניכר בעבודתו ולבסוף הביא לפיטוריו. איגור החל לחשוש לגורל אחיו. הוא פחד מהנורא מכול...
 
הוא ניסה לחפשו בערוצים אחרים: דיבר בתחנת רדיו לעולים, פִרסם מודעה בעיתון ברוסית, בירר במשרד הקליטה ובכל מקום אפשרי. אך הוא לא מצא קצה חוט. למרות חששותיו ניסה להרגיע את הוריו המודאגים, אבל הם זיהו שהוא מודאג לא פחות מהם.
 
לאחר שהבין איגור כי מיצה את כל האפשרויות, עלתה בדעתו מחשבה שאחיו היגר לארצות-הברית, כעולים מאוכזבים רבים. הוא ניסה להסיח מדעתו אפשרות זו, למרות שאולי יש בה ממש. הרי בישראל הקטנה, שאליה הגיע ולדימיר לבטח, לא הצליח למצאו – קל וחומר שלא שווה להשקיע מאמצים בחיפושים אחריו באמריקה הגדולה, אליה כלל לא בטוח שהגיע. גם העובדה שאיגור הצליח בעבודתו וכבר היה שותף במשרד התיווך, הוסיפה נדבך מכביד על אפשרות הנסיעה מהארץ.
 
חלפו כמה חודשים והמחשבות הטורדניות מנעו מאיגור להמשיך בשגרת חייו. לבסוף החליט לקחת חודשיים חופשה מעבודתו ונסע לארצות הברית.
 
הוא נחת בלוס-אנג'לס, בניסיון לחפש את ולדימיר בחוף המערבי. לאחר חודש של חיפושי סרק בכל האזור עבר לחפש בחוף המזרחי וגם שם עלו מאמציו בתוהו. הוא היה מיואש והחל להשלים עם אובדן האח.
 
ביום שישי, שלושה ימים לפני חזרתו לישראל, נקשרה שיחה בינו לבין יהודי ששהה עמו במלון והוא השיח בפניו את צערו. כשסיים, שאלו האיש: "אולי תבקש ברכה מהרבי מליובאוויטש?".
 
איגור היה רחוק לגמרי מהדת. "עזוב אותי מרבנים. לא מאמין בדברים האלו".
 
"מה יש לך להפסיד", חזר האיש והציע, "הרי ניסית הכול. אני בעצמי לא מכיר כל-כך את הרבי מליובאוויטש, אבל שמעתי שאנשים עם צרות קשות נושעו מברכותיו".
 
איגור הרהר. הוא ידע שנסתיימו חיפושיו וממילא הוא נמצא בניו-יורק. מה אכפת לו אפוא לבזבז כמה שעות ביום ראשון בבוקר ולעמוד בתור, כפי שתיאר לו האיש, כדי לקבל ברכה?!
 
וכך אכן עשה. בצהרי יום ראשון, לאחר המתנה ממושכת, ניצב איגור מול הרבי מלך המשיח. איגור סיפר כי הוא מחפש למעלה משנה את אחיו ולא מוצאו, ואף חושש כי שם קץ לחייו. הרבי שמע, שלף דולר ואמר: "תן את הדולר הזה לצדקה".
 
איגור לא ממש הבין איך דולר לצדקה יכול לעזור לו למצוא את אחיו האובד. הוא הניח שמדובר בסגולה שמימית מעורפלת. כשיצא, תחב את הדולר בארנקו וכצפוי – שכח ממנו כעבור זמן קצר.
 
זהו. מבחינת איגור, תם פרק החיפושים לחלוטין. כעת עליו לחזור לישראל, להתבסס, להתחתן ואולי להעלות את הוריו השבורים מאוקראינה.
 
כשנחת בישראל, נסע איגור באוטובוס לירושלים. היה עליו לסדר שם עניין דחוף. לפני שיצא מהתחנה המרכזית בבירה הבחין בשורה של קבצנים שרועים על המדרכה. הוא לא כל-כך נטה להתייחס לעלובי החיים הללו. אלא שלפתע נזכר ברבי מאמריקה שנתן לו דולר לתת לצדקה. מה אכפת לו לנסות את הפתרון העל-טבעי הזה? לכל היותר יפסיד דולר...
 
הוא חיטט בארנקו, שלף את הדולר והעניקו לקבצן האחרון בשורה. לאחר רגע נעצר. משהו במראה של הקבצן הלא מגולח הטרידו. הוא חזר לאחוריו והתבונן בו, ובהבזק של רגע זיהה מיהו: היה זה אחיו, ולדימיר...