ישראל קצובר הוא עיתונאי חרדי ידוע ונחשב לפרשן הצבאי הוותיק בישראל. פעמים רבות זכה קצובר להיכנס לפגישת 'יחידות' פרטית עם הרבי מליובאויטש מלך המשיח, ובכל פעם יצא לא רק נפעם אלא גם מצויד במשימות חדשות שליוו אותו זמן רב לאחר שחזר לעבודתו השוטפת.
בשנת תשל"ח (1978) נפטר סב רעייתו של קצובר. אותו סב נשא בייחוס המכובד של צאצא לרב משה מייזליש, אחד מחסידיו הנודעים של כבוד קדושת רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. במהלכה של אותה שנה זכה קצובר להיכנס עם רעייתו לפגישת 'יחידות' אחרונה מסוגה אצל הרבי.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת. תור האנשים הנכנסים אל הרבי התקדם לאיטו. השעון כבר הראה על השעות הקטנות של הלילה. בשעה שתיים לפנות בוקר הגיע תורם של משפחת קצובר.
בניגוד מוחלט לאפלולית ששררה ברחוב, חשו קצובר באור ורעננות שאופפים את הנכנס לחדרו הרבי. כאילו עייפות הלילה הטבעית פוסחת על "גן עדן העליון", כפי שמכונה החדר בפי החסידים. הרבי החל לדבר על הסב שנפטר, אותו כינה "מגזע תרשישים", והתייחס אל מתנה מיוחדת שקיבל מאותו סב: מכתבים שסבו הדגול הרב משה מייזליש קיבל מרבו, כבוד קדושת רבי שניאור זלמן. ניכר היה שהרבי שמח מאוד מהתשורה הנדירה. הרבי חתם את הנושא במשפט: "טוב מאוד ששלח את המקור".
לכאורה משפט שגרתי וצפוי בשיחה כזו. אולם את ישראל קצובר המשפט המם. זה החזיר אותו 11 שנים אחורה, אל סלון ביתו של סב רעייתו המנוח, בעת שכוחותיו עוד היו במותניו.
היה זה ביקור שגרתי נוסף של ישראל ורעייתו הנכדה אצל הסב המבוגר. הוא הגיש להם שתייה חמה שהעלתה אדים על השולחן הקטן והם 'הגישו' לפניו שאלות מתעניינות וחוויות מחייהם העסוקים. שיחה משפחתית חמימה, לפחות כמו התה המהביל.
לפתע קם הסב ממקומו ומיהר לאי שם באחד החדרים. קולות גרירה וחיפוש נשמעו. ניכר כי הסב יודע בדיוק מה הוא מחפש וכל הצעות העזרה נתקלו בסירוב. "את זה" הטעים הסב, מדגיש את המילה השנייה, "אני צריך למצוא לבד".
לאחר כמה דקות נוספות יצא אליהם הסב מחויך כולו ומלא סיפוק. "מצאתי", הפטיר לעברם. ידיו רעדו מעט שעה שהושיט להם כמה ניירות ישנים למראה. "אלו כתבי יד של הסבא, הרב משה מייזליש. זוהי התכתבות שלו עם רבו".
ישראל ורעייתו התרגשו ושלחו מבטים מסוקרנים בערימת הדפים הקטנה. דרישת שלום ממשית מהסב הגדול. אחד המכתבים התייחס ליישוב היהודי בחברון ושניים אחרים דנו בענייני הלכה. כשהנכדים סיימו להתפעל מהאוצר המיוחד, סיפר להם הסב כי בכוונתו לשלוח את הכתבים המיוחדים אל הרבי מליובאוויטש.
הנכדה ובעלה הסתייגו מכך. אומנם הם העריכו מאוד את הרבי, אולם משלוח של האוצר המשפחתי בעל הערך הסנטימנטלי נראה להם מוגזם. "ניתן לשלוח צילום איכותי", הפטירה הנכדה. "חבל לשלוח את המקור המיוחד והנדיר כל כך". אולם הסב התעקש כי לדעתו מקומם הראוי של הכתבים המקוריים הוא דווקא ברשותו של הרבי.
והנה, 11 שנים אחרי, עומדים זוג הנכדים אצל הרבי ולאחר דברי ניחומים על פטירת הסבא קובע הרבי 'וטוב מאוד ששלח את המקור'...
באותה תקופה עבדה גברת קצובר כעובדת סוציאלית בשכונת קטמון בירושלים. שכונת קטמון הייתה שם נרדף למצוקה ועוני. משפחות קשיי יום התגוררו בה וידיה של גברת קצובר היו מליאות עבודה. מצבם הכלכלי הקשה של התושבים הביא לקיצוצים שונים ולא תמיד היו אלו קיצוצים נכונים. אחד הנושאים הקשים היו ההפלות. נשים קשות יום ביכרו למנוע מעצמן לידות נוספות באמצעות הפלות. הן הסיקו כי כך תחסוכנה לעצמן הוצאות של האכלת פיות נוספים.
לפני שגברת קצובר הזכירה את תחום עבודתה, הרבי הראה כי הוא יודע מהו. הרבי הדריך אותה בפרוטרוט כיצד יש להילחם כנגד תופעת ההפלות. הרבי ירד לפרטים פרקטיים מוחשים, תוך כדי שמזכיר מקומות ואנשים בירושלים, כאילו העיר על כל תושביה פרושים לפניו כמפה.
מסכם קצובר את אותה 'יחידות': "יושב הרבי אי שם בברוקלין וחולש במבטו על העולם כולו. הוא משוטט בדבריו הקדושים בין מורשת הסב המנוח לבין התפקיד של נכדתו. כראש בני ישראל הוא חש את מצוקתן של אימהות קשות יום ודואג להדריך מה וכיצד לומר כדי להציל נפשות מישראל, אפילו כאלו שטרם הגיעו לעולם".
