הרב נחמן סודק ז"ל, משלוחי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לאנגליה, זכה להנחיות ישירות מהרבי, בחלקן לגמרי לא שגרתיות.
 
בשנת תשכ"ג (1963) זכה להיכנס, כדרכו מידי פעם, לפגישת 'יחידות' עם הרבי. למרות שזו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא השנייה, היה הרב סודק נרגש, כרגיל. החוויה המיוחדת התקרבה אל סיומה, ולפתע צורת הדיבור של הרבי השתנתה. נראָה כי הוא מדבר אל הרב סודק כדבר איש אל רעהו. "ישנה נערה אחת בלונדון הכותבת לי מכתבים ואני עונה לה. היא גיורת ורוצה ללמוד בסמינר החרדי בלונדון. אני רואה שהיא מתכוונת ברצינות".
 
הרבי התעניין על הסמינר האמור ועל מנהלו, והרב סודק חשב שהרבי רוצה להטיל עליו לשוחח עם הנהלת המוסד לקבל את הנערה. הרבי השיב על כך בשלילה ואז אמר את המשפט הבא: כשאני כותב מכתב יודעים מה כוונתי אך כשאני אומר בעל פה אפשר לפרש את דבריי גם בצורה אחרת. ולפעמים כדאי לא לדבר.
 
הדברים נשמעו לרב סודק תמוהים. הוא לא הבין מה הוא קשור לכל העסק ולשם מה בחר הרבי לספר לו כל זאת. ובכלל, מה פשרו של המשפט עמו חתם הרבי את דבריו?
 
חלפו כמה חודשים. יום אחד, כשעבר על הדואר היומי, פתח הרב סודק מעטפה שהכילה מכתב שהגיע אליו בטעות. הייתה זו פנייה מהגיורת למנהל הסמינר שייאות לקבלה ללימודים. לפנייתה, צירפה הנערה עותק של המכתב אותו כתבה לרבי. הרב סודק מיהר להביא למנהל הסמינר את המכתב. הוא זכר היטב את דברי הרבי על הימנעות מדיבורים. לפיכך הוא רק ציין בפני המנהל את התרשמותו של הרבי מהגיורת: "אני רואה שהיא מתכוונת ברצינות".
 
המנהל הסכים לקבלה, אולם לבסוף, מסיבות שונות, היא לא הגיעה. הרב סודק חשב שבכך סיים את תפקידו בעניינה של הנערה. אולם שנתיים אחר כך נוכח לדעת מהו תפקידו הגדול בקשר אליה.
 
בשעה טובה ומוצלחת התפרסמה בקהילה הלונדונית הידיעה כי הבחורה הגיורת השתדכה עם בחור טוב ממשפחה ממוצא מזרחי, סטודנט לרפואה שאפילו זכה לשהות במחיצתו של הרבי. החתן המאושר הודיע להוריו בשמחה על בואו בקשרי שידוכין, אולם כאן קיבל מהלומה לא צפויה. כשמשפחתו שמעה כי מדובר בגיורת כעסו כולם מאוד. זה לא יאה להם, לטעמם.
 
לא הועילו כל דברי הבחור על כך שגם שמעיה ואבטליון היו בני גרים ומי לנו יותר ממלך המשיח שהנו צאצא של רות הגיורת המואבייה. הדברים נפלו על אוזניים ערלות. "למשפחתנו לא תיכנס גיורת. נקודה!".
 
החתן התייעץ עם רבנים, ובהכוונתם, למרות הכאב שנוצר מתגובת משפחתו, הוא התקדם הלאה עם ההכנות לחתונה. הוא הזמין כנהוג ידידים, חברים ואף את הרב סודק, שליח הרבי ללונדון. הרב סודק ידע כי בדיוק לא יהיה באזור ותכנן להשלים זאת באחת מסעודות ה'שבע ברכות' במהלך השבוע שלאחר החתונה.
 
החתונה התקיימה, ומשפחת החתן נכחו בה כצללים, כמי שכפאם שד. מיד לאחר החתונה, עם שוך החגיגה, אירע משהו חמור. אבי החתן קיבל התקף לב ונפטר בפתאומיות.
 
שמחת ימי המשתה נעכרה לגמרי. משפחת החתן הקיזה את דמו של החתן ודאגה שיידע כי בשלו הסער הגדול הזה. בני המשפחה כולה סיננו לעבר החתן ביטויים שנונים ומושחזים שנועדו להבהיר את עמדתם כי מיד לאחר ימי השבעה עליו לתת גט לכלה ואולי בכך תהיה כפרה זעירה על האסון הנורא שהומט עליהם.
 
כשהרב סודק הגיע אל אחת מסעודות ה'שבע ברכות', כפי שתכנן, הייתה לו תחושה שהוא נקלע לשדה קרב. הזוג הצעיר הותקף במישרין ובעקיפין לאורך כל הערב, והאווירה הייתה טעונה מאוד. הרב סודק קלט את הרגשות הקשים כלפי החתן והעוינים כלפי הכלה, ובאותם רגעים צפו ועלו בזיכרונו דבריו של הרבי על הכלה.
 
כאשר כובד לדבר, הוא וסיפר לכל הנוכחים את הקורות עמו בחדר הרבי כמה שנים קודם לכן. "הרבי צפה בוודאי הכול מראש ולכן דאג להעיד בפניי שהכלה מתכוונת באמת, כדי שבבוא היום אעביר לכם את דבריו".
 
דבריו של הרבי פעלו את פעולתם והסירו את התנגדות המשפחה.
 
בני הזוג חיים עד היום בנחת ומגדלים דורות ישרים מבורכים.