הרב דובער בוימגרטן, שליח הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לארגנטינה, קימט מצחו את בהתפעלות. הוא רגיל לקבל מהרבי הוראות כאלו ואחרות, אולם הפעם העניין נראה תמוה במיוחד. זה עתה הוא עומד לצאת מבית מדרשו של הרבי ולשוב לארץ שליחותו. כרטיס הטיסה והדרכון מונחים בכיסו – ולפתע הוראה שכזו.
 
הרבי מורה לו לעבור בדרכו דרך בלם (ב' ול' בסגול), עיר ברזילאית הממוקמת במרחק אלף חמש מאות קילומטר מס' פאולו ומצויה בה קהילה יהודית עתיקה (אגב, בלם בפורטוגזית הוא גם שמה של בית לחם, וברזילאים מצמידים לעירם בלם שמות לוויי כדי להבדיל בינה לבין בית לחם הישראלית). בעיר זו, שעד לרגע זה לא ידע על קיומה, הוטל עליו לחפש יהודים ולעוררם בענייני שמירת תורה ומצוות.
 
הרב בוימגרטן לא הבין מדוע עליו להרחיק נדוד עד אותה פינה נידחת. מכל מקום, הוא לא שאל שאלות אלא דאג לרכוש כרטיס טיסה מתאים, שיוביל אותו ליעדו החדש.
 
בשדה התעופה של בלם הוא ביקש הדרכה מעוברים ושבים כיצד להגיע לבית-הכנסת המקומי. במקום, קיבל את פניו הגבאי שלחץ את ידו בהתפעלות מהולה בחוסר אמון. האומנם מישהו הגיע עד לקהילתם הנידחת? לא סתם מישהו. רב אמיתי ומזוקן המתעקש שעליו לשאת דרשה בפני הקהילה כולה?!
 
התרגשותו של הגבאי התגלתה כיעילה ועד מהרה נתלו ברחבי העיר מודעות שבישרו על בואו של חכם יהודי לעיר. בני הקהילה המקומית תכננו להגיע לדרשה בהרכב מלא. כולם היו סקרנים לגלות מיהו זה ואיזהו שהחליט לבוא ולבקר בבלם.
 
בשעה היעודה התמלא בית הכנסת בקהל רב ומלא עניין. הושלך הס בקהל והרב בוימגרטן פתח את פיו. דבריו שנאמרו במרץ, בשמחה ובעיקר – מעומק הלב, מצאו מסילות לליבם הכרוי של בני הקהילה. הקהל היה מרותק לכל מילה שיצאה מפיו. דבריו נסבו בעיקר על נגע ההתבוללות ועל חשיבות הנישואין ליהודים דווקא.
 
במהלך ההרצאה הבחין הרב בוימגרטן בבחור צעיר בעל מבט ערני במיוחד, שנע על מקומו באי נוחות גלויה ומשחק במבוכה עם שעונו. מצד אחד נראה כי נושא ההרצאה מעניין אותו במיוחד. מצד שני, ניכר כי מילותיו הנחרצות של הרב הטריד את מנוחתו.
 
סודו של הבחור התגלה מהר מהמצופה. מיד עם סיום ההרצאה הקיפו מאזינים רבים את המרצה המוצלח. אחד רצה לדעת כיצד לחנך את ילדיו באווירה יהודית יותר, שני ביקש לברר כיצד בדיוק שמע הרב על קהילתם ושלישי התעניין ברכישת מזוזות דווקא. אט אט התפזר הקהל. היו גם כאלו שהתייאשו מלחדור לטבעת האנושית שהקיפה את הרב. הסבלני מכולם היה אותו בחור צעיר וערני.
 
כשנותרו הוא והרב לבדם מחוץ לבית הכנסת הנעול החל לספר את אשר על ליבו. "אני בחור יהודי ובסוף השבוע עומדת להיערך חתונתי". ברכת "מזל טוב" ספונטנית נשמעה מהרב בוימגרטן אך היא נקטעה באבה. "החתונה תיערך במנזר כאן בעיר", הוסיף הבחור בקול נמוך.
 
"סבתא שלי אמרה לי", המשיך הבחור, "שהיא זוכרת כי לפני החתונה על החתן ללכת לבית כנסת. לכן החלטתי לבוא לכאן הערב. כלל לא ידעתי על הרצאתך", נאנח הבחור עמוקות והשתעל במבוכה. "אך כעת שמעתי ממך כי במעשה כזה אני מנתק את עצמי מהעם היהודי, דבר שכלל לא התכוונתי לעשות".
 
ארכו לרב בוימגרטן כמה שניות עד שפצה את פיו. הוא היה המום לחלוטין. ראשית, הכתה בו הכרה מפלחת מדוע שלח אותו הרבי לכאן. שנית, היה לו חשוב להביא את הבחור להחלטה הנכונה. "אני חושב שלא כדאי שננהל שיחה בנושא רציני כזה על מפתן בית הכנסת", אמר לבחור והזמינו לשבת עמו בפינה מוצלת ונעימה.
 
השיחה לא הייתה קלה. היה על הרב בוימגרטן לשבת גם עם הוריו של הבחור ולבאר להם את עומק האסון שבנישואין לגויה. לשם כך הוא נותר בעיר לילה נוסף.
 
השיחות הארוכות השתלמו והשיגו את יעדן. הבחור ניאות לעזוב לצמיתות את הגויה. אלא שעדיין לא נחה דעתו של הרב בוימגרטן. הוא לא רצה להשאיר את הבחור בבלם. הוא חשש כי לאחר שיעזוב את המקום תנסה הגויה להמשיך לחזר אחרי הבחור והוא יתקשה מאוד להינתק ממנה. "בוא עמי לבואנוס איירס", שכנע את הבחור.
 
הבחור אכן המשיך עמו לבואנוס איירס, שם התחזק בשמירת תורה ומצוות והפך לחסיד נאמן של הרבי. בעתו ובזמנו הוא הכיר יהודיה כשרה, עמה הקים בית יהודי חסידי.