בניית בית. כמה שנים, כמה חסכונות, עמל ומחשבה קדמו לרגע הזה. רמי יצא מרכבו והתבונן בשלד הבניין מולו ההולך ונשלם. תכף, לא בעוד זמן רב, יוכלו להיכנס לגור כאן סוף סוף.
 
אך בינתיים, העבודה לא נגמרת. הוא נזכר שטרם דאג לצבע. לא אדם כרמי ידחה משימות כאלו. הוא אסף המלצות וברר. בקהילת הישראלים בלוס אנג'לס, בה התגורר היה קל לברר דברים מעין אלו. כל אחד הכיר מישהו שהכיר מישהו. כמה שבועות חלפו וכבר נכנס אל הבית יהודי כבן חמישים, עליו שמע רמי המלצות כחול הים. מדובר היה – איך לא – בישראלי 'יורד' אף הוא.
 
תוך כדי העבודה, הסתובב רמי בשטח כדי לדאוג לפרטים רבים נוספים שפשוט מיאנו להסתיים וכך ערך מידי פעם שיחות היכרות חטופות עם הצבע ששמו היה איציק.
 
הסתבר שסיפורו הוא הסיפור הקלאסי של חלק גדול מקהילת הישראלים במקום. הוא ממשפחה מסורתית דווקא, ואפילו יודע ספר, אך עשרים שנה בהם הוא נמצא בארצות הברית לא הוסיפו הרבה ליראת השמים שלו...
 
מכל מקום, הוא נהנה לראות ספרי קודש. וכך, מדי פעם, כשנחה עליו הרוח, היה מספר לרמי מדרשים וסיפורים מהגמרא, חלק מאלו שראה לאחרונה וחלק מאלו הזכורים לו משנותיו הצעירות – גרסא דינקותא.
 
כשהעבודה הייתה בעיצומה, הודיע רמי לאיציק כי למחרת לא יגיע לשטח היות והוא נוסע לרבי. איציק התעניין באיזה רבי מדובר. רמי סיפר לו שהוא נוסע לברוקלין, לרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
 
ההתרגשות של איציק הייתה שקופה כמו המים איתם דילל את הצבע. באותו מעמד הם החליטו שטובים השניים מן האחד. הם ייסעו יחד.
 
הם נסעו לשבת והתארחו אצל משפחה שרמי הכיר בשכונה. לאחר מכן, מיהרו לבית המדרש של הרבי, המוכר בכינויו – 770. המראה של הרבי גרם לאיציק להתרגשות עמוקה. את התרגשותו הוא ניתב לכיוון הנכון ומיד אחרי השבת הזדרז לרכוש לעצמו טלית ותפילין כשהוא נחוש לעשות את מה שלא עשה בעשרים שנה האחרונות – להתעטף בטלית מדי יום ולהניח תפילין מידי יום חול.
 
ערב לפני שהסתיים ביקורם, התיישב איציק ב-770 במבט רציני. "רמי, אם אני רוצה לכתוב לרבי מכתב, מה אני עושה?", שאל בשפתו המחוספסת. רמי הנחה אותו לכתוב את מה שרוצה בשפה הכי טבעית שלו. והוא כתב בערך כך:
 
"שמי איציק בר סלע. לא אכפת לי שהפסדתי הרבה כסף, לא אכפת לי שהתגרשתי. הדבר היחיד שאכפת לי ממנו הוא שגרושתי נעלמה ואיננה מאפשרת לי להתראות עם ילדיי". את מכתבו הקצר כתב איציק מדם ליבו וסיים. "אני חייב שהרבי ייתן לי ברכה וישועה".
 
השניים חזרו ללוס אנג'לס, לחיי השגרה. כמה ימים חלפו מאז חזרתם, ולפתע איציק מופיע בביתו (הנוכחי) של רמי, חיוך מאושר על פניו וכולו קורן. רמי הזמינו מיד להיכנס. "לא תאמין", פתח בהתרגשות, לא יודע מהיכן להתחיל. "גרושתי התקשרה אליי ואמרה שהילדים מתגעגעים אליי. הם רוצים לראות אותי", ירה במהירות והתנשם עמוקות.
 
"זה אחרי שנתיים של דממה מוחלטת ונתק. שנתיים בהם אפילו לא ידעתי באיזו מדינה הם שוהים ביבשת הענקית". איציק קיבל בתודה את המים שרמי הגיש לו והמשיך. "גרושתי הייתה עניינית ומעשית. 'שמע, איציק', אמרה לי, 'קנה להם כרטיסים. הם רוצים לבא אליך'. אמרתי לה שאחזור אליה בעוד חצי שעה".
 
מבע פניו של הצבע העיד כי הסיפור טרם הסתיים והם חזרו להיות מודאגות. "הבעיה היא שאין לי כסף לרכוש להם כרטיסים". מחירם של כרטיסים באותו זמן עמד על אלפיים דולר והוצאה פתאומית כזו הייתה גדולה בשביל צבע כמותו.
 
אך רמי היה בטוח בעצמו. "היינו אצל הרבי וכל הנס הזה התרחש בזכות ברכתו. הרבי לא יעזוב אותך".
 
אחרי כמה ימים איציק היה על הקו. הוא סיפר לרמי על טבעת יהלום שברשותו שכבר קרוב לשנתיים הוא מנסה למכור אותה בשמונה-מאות דולר ולא מצליח. אנשים התקשרו להתעניין, אך אף אחד מהם לא היה מוכן לשלם את המחיר שביקש. "אתמול, התקשר אחד מהם והחליט שהוא רוצה לקנות את היהלום. אינני יודע מדוע אך הסכום שביקשתי היה אלף ושמונה מאות, והוא הסכים!".
 
אמנם תשובה כתובה מהרבי לא קיבל איציק, אך הוא קיבל את התשובה הטובה ביותר – בשטח, כשילדיו הגיעו לבקרו וחידשו אתו את הקשר. למותר לציין שכתוצאה מהסיפור איציק התחזק והוסיף בשמירת עוד ועוד מצוות.