האב זע מעט על כסאו. "האמת כי השבוע גילה מישהו את אוזני שבימים האחרונים נתפס באזור רוצח סדרתי. אולי יש לזה קשר?".
הוא היה בעל נפלא ואב לשתי ילדות מתוקות. יחד עם אשתו ניהלו קן משפחתי חמים, רווי באושר, שלווה ונחת. דרכם הייתה סוגה בשושנים וחייהם התנהלו על מי מנוחות מכל בחינות החומר והרוח.
ערב אחד נפל דבר. הבעל המסור איחר לשוב מהעבודה. היה זה טרם עידן הסלולארי, כך שלא הייתה דרך מהירה לאתר אותו ולשמוע את קולו. בתחילה לא נלחצה האישה. היא הסתפקה בהשערה כי יש עומס בעבודה, או משהו אחר שגורם לבעלה לאחר.
אולם אט אט נקפו השעות, ועיניה של האישה הצעירה נעצמו בעודה ממתינה על הספה בסלון. הבוקר מצא אותה עדיין ישובה על הספה, ממתינה. העסק כבר נראה רציני בהחלט והיא חייגה להוריה, לחוצה.
השעות הנוקפות לא שינו את המצב. בעלה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. המשטרה, שנכנסה לתמונה, שאלה אם היו בתקופה האחרונה תסכולים מיוחדים, בעיות בשלום בית, משהו שיכול להסביר את ההעלמות התמוהה. אך לא. לא היה שום דבר כזה.
במשך היום שלמחרת קיוותה שלפחות יימצא הבעל בבית רפואה כלשהו, אם לא בריא ושלם. אך גם זה לא קרה. לא היו דיווחים על תאונת דרכים שבעלה היה מעורב בה, גם לא דווחו אירועים אחרים יוצאי דופן. אפס.
המתח הכריע את העגונה הטרייה והיא שבה לבית הוריה עם בנותיה. החיים שנראו מבטיחים כל כך הפכו עבורה לקושי מתמשך.
באחד הימים פגש אביה של העגונה ידיד ותיק ששמע על האסון והציע לו לפנות לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. האב החל מגמגם באי נעימות. בעבר נשא במשרה חינוכית ובמקום העבודה היו לו שם חיכוכים רבים עם עמיתים חסידי חב"ד. חברו חייך: "נו, נראה לך שהרבי שומר לך על כך טינה?".
חייך האב אף הוא והחל לחשוב על העניין באופן מעשי. כתושב ניו יורק, לא קשה לו להגיע לחצרו של הליובאוויטשר, ובאמת לא היה לו מה להפסיד. הוא קבע לעצמו כי ביום ראשון הקרוב, היום הקבוע בו מחלק הרבי דולרים לצדקה וברכה, יתפנה מעיסוקיו וילך לבקש ברכה וישועה לבתו העגונה.
האב לא הרגיש זר בתור הארוך. היו שם יהודים מכל הסוגים, אפילו מכרים שלו. הוא ניצל את הזמן הרב של העמידה בתור לאמירת תהילים בכוונה. כעבור שעה ארוכה הגיע הרגע 'שלו'. הוא עמד מול פניו הקדושות של הרבי וכל הדברים הברורים שרצה לומר – נעלמו. הוא פשוט נאלם דום. הרבי ברכו ב"ברכה והצלחה" ובשנייה הבאה הוא מצא את עצמו בחוץ.
החמצתי הזדמנות, הצטער, אך לא השלים עם ההחמצה. הוא הבין כי לא יוכל לשוב כעת ולעמוד בתור, אך בשבוע הבא, החליט בנחישות, ישנן לעצמו מראש אלו משפטים בדיוק להוציא מפיו שעה שיעמוד מול פני הקודש.
אומר ועושה. בשבוע לאחר מכן הוא שב לבית מדרשו של הרבי כדי לממש את תכניתו. הוא תרגל וחזר ותרגל את המשפטים הקצובים – והתרגול עזר. הוא הצליח לספר לרבי בתמציתיות את הטרגדיה. תקוותו הגדולה הייתה, כי הרבי יצייד אותו בעצה מעשית.
התקווה הזו לא התממשה. מה שכן, הרבי ברכו כי בתו תיוושע בקרוב. איך בדיוק? מה יקרה כעת שלא קרה עד עתה? לא ידע.
בשבת שלאחר מכן התארח בביתם עסקן, ששמע על המצוקה המשפחתית. "יש איזשהו קצה חוט, כיוון שאתם חושבים עליו?", שאל.
האב זע מעט על כסאו. "האמת כי השבוע גילה מישהו את אוזני שבימים האחרונים נתפס באזור רוצח סדרתי. אולי יש לזה קשר?".
אותו עסקן עמד בקשר עם הרב שאר ישוב הכהן, לשעבר רבה של חיפה. לאחר השבת, ברגע הראשון שהתאפשר, הוא יצר קשר עם הרב והתעניין אצלו האם וכיצד אפשר לגבות עדות מרוצח גוי, כדי להתיר עגונה. הרב הסביר כי רק אם יצליחו להביא את הגוי להשיח לפי תומו ולספק סימני זיהוי משמעותיים על הנרצח, ניתן יהיה להתיר את העגונה.
זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל. נדרש להחדיר לבית הכלא יהודי ירא שמים, שיצליח להתחבר עם הרוצח ולגרום לו לשוחח עמו בפתיחות. התוכנית הרפתקנית יצאה לדרך – והצליחה. הרוצח שיתף את ידידו החדש בהישגיו הקרימינאליים, ותיאר בדיוק נמרץ את דמותו של הבעל הנעדר כאחד מאותם אומללים שרצח.
עבור בית הדין זה הספיק. כך – 'בקרוב', כלשון הרבי – נושעה האלמנה האומללה והותרה מכבלי העגינות.
