חיותה השתדלה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. היא עבדה במוסד לנערות טעונות טיפוח וככל עבודה חינוכית ובעצם הרבה מעבר לכך – הייתה העבודה קשה, אך טמנה בחובה סיפוק רב.
 
המוטו של חיותה היה יחס אישי לכל אחת ואחת מהנערות. היא השתדלה לא לראות בהן גוש אחד של נערות אומללות שלא שפר עליהן מזלן, אלא להעניק לכל אחת מהן יחס אישי ומיוחד.
 
קשר יוצא דופן נרקם בינה לבין דינה. זה התחיל בכך שדינה נראתה שקטה ומופנמת מן השאר, אך עם זאת היה משהו מיוחד במבטה, משהו לא רגיל. חיותה החליטה לברר במה דברים אמורים. האם זוהי ביישנות חריגה או שמא חוסר ביטחון עצמי המונע ממנה להביע את עצמה. חיותה זיהתה בדינה איכות מיוחדת, על אף הדממה שהשרתה סביבה.
 
בירור העלה כי בעצם דינה אילמת מילדות ויחסית למצבה היא מצליחה להפיק מעצמה את המרב. מעבר לקושי בדיבור, היא התאמצה מאוד לתפקד באופן רגיל, וחיותה חיבבה אותה באופן מיוחד.
 
זמן קצר לאחר מכן נפגשה חיותה עם אחד השלוחים של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בעירה ושמעה ממנו על בקשתו של הרבי כי כל אישה ובת תדליק נרות שבת בברכה. נשים נשואות מדליקות שני נרות (לפחות), ובנות – נר אחד. השליח הרחיב לבאר מה רבה הזכות של אלו המדליקות נרות שבת. הן מאירות את העולם ובכך גם מאיר מזלן. הוא גם סיפר סיפורי מופת מיוחדים על ישועות שזכו להן נשים ובנות שקיבלו על עצמן מצווה חשובה זו.
 
הסיפורים היוו את המכה בפטיש להחלטתה של חיותה להשפיע על כל מי שביכולתה לקיים מצווה חשובה זו. המוסד בו עבדה לא היה בעל צביון דתי, ולכן נדרשו ממנה תעצומות נפש לשוחח על כך עם חניכותיה. טובתן האמיתית היא זו שהניעה אותה לספר להן על המצווה המאירה כבר לפני השבת הקרובה. בכל מאודה רצתה שאכן תחולנה עליהן כל הברכות האפשריות.
 
יום חמישי, יום רגיל לחלוטין במוסד. סדר היום סב על צירו השגרתי. אך בשביל חיותה היה היום לגמרי לא שגרתי. היא המתינה בציפייה דרוכה לרגע בו תשוחח עם חניכותיה.
 
לשמחתה, בנות הקבוצה הציפוה בשאלות רבות ומגוונות וכולן גילו עניין רב בנושא. כמעט כולן, חוץ מדינה. כרגיל, היא ישבה דוממת ולא הוציאה הגה מפיה. חיוכה העדין והטוב נח על פניה והיא הנהנה לאות כי היא שומעת ומבינה במה מדובר.
 
שבת המלכה הגיעה. לכאורה שבת רגילה ככל השבתות. ברגעים הנשגבים של הדלקת הנרות מתפללת חיותה תמיד על משפחתה ומכריה. הפעם היא חשבה גם על נרותיהן של חניכותיה. היא הייתה בטוחה שרובן ככולן זכרו להדליק נר ולהימנות על צבא המאירות את העולם.
 
מדי יום ראשון, לאחר ה'נתק' הקצר בינה לבין החניכות מאז סוף השבוע שעבר, אהבה חיותה לערוך 'סבב' של 'התבטאות אישית'. כל אחת מהחניכות, בבחירה כמובן, סיפרה חוויה שעברה, סיפור טוב שקראה או בדיחה שמצאה חן בעיניה. באותו יום ראשון, באופן טבעי, עיקר השיחה נסבה על הנרות שהודלקו. רוב הבנות סיפרו בשמחה ובהתלהבות כי זכרו להדליק כראוי, בזמן ובברכה, וחיותה התרגשה מאוד.
 
בהזדמנויות אלה, היה מובן מאליו כי דינה אינה מן המספרות ומדלגים עליה. היא תמיד הסתפקה באחד מחיוכיה המיוחדים והניחה לחיותה להמשיך ליושבת לצידה.
 
גם הפעם היושבת הבאה בתור כבר החלה לספר. "כמה נהניתי לעצור את הכול ופשוט לחשוב כמה שניות על הקדוש ברוך הוא"... אלא שלפתע שמעו כולן קול עדין ולא מוכר. דינה, כשעל פניה נסוך אותו חיוך עדין, סיפרה לכולן מה ארע כשניסתה לברך על הנרות ופשוט... הצליחה. מאז אותו רגע חזר אליה כוח הדיבור.
 
חיותה ושאר החניכות הפכו הן לאילמות מרוב הלם, לא מעכלות את מה שהתרחש אל מול עיניהן. חלקן החלו לבכות מהתרגשות והשאר פרצו בקריאות התרגשות רמות. קבוצות נוספות של חניכות באו לשמוע מדינה על הנס, והיא לא נלאתה לספר אותו שוב ושוב במו פיה ולהדהים את כולן: "קריאתו של הרבי מליובאוויטש לקיים את מצוות הדלקת נרות שבת – גילתה בי את כוח הדיבור".