היה זה לפני כ-35 שנים. מרדכי ברון מכפר חב"ד קיבל צו גיוס למילואים. ביום הנקוב התייצב מרדכי בבסיס הקליטה והמיון בתל-השומר, שם היה עליו לשמוע היכן אמור למלא הפעם את שירותו הצבאי.
 
בבסיס נמצאו חיילי מילואים רבים, שהמתינו כמוהו לדעת כל אחד מהי הפלוגה "שלו". כחב"דניק מיומן, ניצל מרדכי את זמן ההמתנה, הוציא מאמתחתו זוג תפילין והחל לזכות את החיילים במצווה החשובה. זמן ההמתנה היה ארוך ומרדכי לא איבד רגע. הוא עבר בינות לספסלים הרבים והשתדל לא להחמיץ אף חייל. בחיוך ובנעימות הציע לכולם לזכות במצווה החשובה ואמנם רובם נענו בחפץ לב. אך היה שם אדם צעיר שסירב בתוקף להניח תפילין. "לא רוצה. תודה", פלט קצרות.
 
זו לא הפעם הראשונה שמרדכי נתקל ב"סרבן". תמיד נטה "לוותר" ולהיפרד בברכת שלום, מבלי להתווכח ולהפציר. אך הפעם, משום מה, חש דחף פנימי לדבר על ליבו של החייל. הוא ניסה לשכנעו בחשיבות מצוות התפילין וסגולותיה, ממש הכביר בדיבורים. אך הלה עמד איתן בסירובו.
 
בינתיים התקהלו במקום קבוצת חיילים, שהאזינו בקשב ובסקרנות לשיחה שהתנהלה בין השניים. היו מביניהם שהצטרפו למרדכי ושידלו את ה"סרבן" להניח, והיו גם כאלה שעודדוהו לא להתפתות ל"דברי ההטפה" ולעמוד על שלו.
 
לאחד דין ודברים ממושך הפטיר החייל בשובבות, כי אם ישלם לו מרדכי שני שטרות של "רמב"ם" (שטרות בני אלף שקלים ישנים, עליהם התנוססה תמונת הרמב"ם, שהיו בשימוש באותה תקופה), ייעתר להצעתו ויניח תפילין...
 
מרדכי התעלם מהנימה בה נאמרו הדברים וקיבלם כפשוטם. מבלי להסס, הוציא מיד מכיסו שני שטרות ירוקים של "רמב"ם" והגישם לחייל.
 
הלה הופתע. לרגע לא ציפה כי מרדכי ייקח את דבריו ברצינות. "לא התכוונתי", ניסה לומר. אבל עכשיו רוב החיילים המתקהלים לחצו עליו כי יעמוד בדיבורו. "מילה זו מילה", פסקו לו. ההמולה הגדולה והלחץ הבלתי צפוי עשו את שלהם, והוא נכנע לבסוף והפשיל שרוול.
 
בשעה שהניח, ניכר על הצעיר כי מתרגש מאוד. בסך הכול, גם בקרבו פועם לב יהודי. הוא בירך את הברכות בירך בדביקות רבה, תוך שהוא מדגיש כל מילה. שעה ארוכה יחסית עמד עטור בתפילין, קורא את פרשיות "שמע ישראל" במתינות שעוררה בעיני הצופים השתאות רבה. היה ברור כי הנחת התפילין עוררה בו סערת רגשות מיוחדת במינה.
 
לאחר שחלץ את התפילין, קיבל את שני השטרות, כמסוכם – למרות שנראה כי מבחינתו היה מוכן לוותר עליהם. אבל 'מילה זו מילה'...
 
חיילים רבים שנכחו במקום ולכתחילה היססו אם להניח, התרגשו מאוד מהאכפתיות של מרדכי לגרום ליהודי נוסף להניח תפילין. עוד בטרם שייגש אליהם ניגשו הם אליו, הפשילו שרוול וביקשו לקיים את המצווה.
 
במקום נכח חסיד חב"ד נוסף, הרב מנחם וולפא (רב הקהילה ויו"ר מוסדות חב"ד בנתניה), שהבחין במתרחש והתרגש גם הוא. הוא ניגש למרדכי וביקש לחלוק עמו את הזכות הגדולה של הנחת התפילין ל"סרבן" – תמורת חצי מהסכום ששילם לחייל. מרדכי הסכים.
 
כאשר הסתיימה תקופת השירות של מרדכי, הוא חזר לביתו שבכפר חב"ד ולשגרת-חייו והסיפור כמעט נשכח מזיכרונו. שנתיים ימים לאחר מכן, ביום סתמי אחד, הציצה מתיבת הדואר שלו מעטפה עם בולים מחוץ-לארץ. מי יכול לשלוח אליו מכתב מחוץ לארץ, תהה.
 
הוא שלף את המעטפה וראה כי נשלחה ממזכירות הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. מרדכי התפלא מאוד. לא זכור היה לו כי כתב לאחרונה מכתב לרבי. עלתה בדעתו אפשרות שמא חלה טעות בציון הכתובת והמכתב שבפנים מיועד למישהו אחר מתושבי כפר חב"ד.
 
כאשר פתח את המעטפה גברה תדהמתו. היו בתוכה שני שטרות ירוקים, בני אלף שקלים כל אחד. כך, ללא שום מכתב. מדוע, אפוא, נשלח אליו כסף מהרבי? ועוד בשטרות ישראליים?!
 
פתאום הבזיקה במוחו מחשבה מדהימה. כן! הרבי מבקש להחזיר לו את ערך ההשקעה הכספית במצוות התפילין מתל-השומר. אבל מי סיפר על כך לרבי? אולי הרב מנחם וולפא?
 
אך לא. הרב וולפא לא סיפר על כך לרבי. מרדכי ברר בקרב הידידים שסיפר להם בזמנו את הסיפור, ואף אחד מהם לא דיווח עליו לרבי. גם למיטב ידיעתו של הרב וולפא, לא דיווח על כך איש לרבי.
 
הסתבר שהרבי ידע גם מבלי שיספרו לו. מה שכן נותר בגדר תעלומה הוא, מדוע המתין הרבי שנתיים.
 
מרדכי מצדו נהג בהגינות עם הרב וולפא. הוא לא התעלם משותפותו במצווה והעניק לו אחד משני השטרות היקרים מפז שהגיעו מהרבי.