עמנואל הוא סוכן ציוד לגני ילדים. בין לקוחותיו הרבים נמנית רשת גני חב"ד בצפת. מידי מספר שבועות זוכות הגננות להופעתו החביבה והחייכנית, מביא אביזרי ציוד חדשים או מחודשים.
 
באחת הפעמים זיהו הגננות כי פניו של עמנואל נפולות. חיוכו הרגיל מתמול-שלשום התחלף בעננת-דאגה. "הכול בסדר, עמנואל?", שאלוהו בהתעניינות.
 
"לא כל כך", השיב עמנואל. התברר כי חמיו עבר אירוע מוחי קשה וכעת הוא שוכב בבית-הרפואה מבלי יכולת להניע את אבריו. הפעולה היחידה שמסוגל לעשות היא להרים קמעה את אחת מרגליו, וגם זאת בקושי רב.
 
בני המשפחה המודאגים פנו לטובי הרופאים, אך לאף אחד מהם לא היו בשורות מעודדות. האירוע המוחי שעבר על אבי-המשפחה היה בדרגה קשה מאוד, וכלל לא נראה כי יבריא אי-פעם ממצבו הקשה.
 
רבקה וולדמן, אחת הגננות, הציעה לעמנואל לכתוב על כך לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "בוודאי שמעת על התופעה המופלאה, של הכנסת הפנייה לרבי לתוך אחד מכרכי 'איגרות קודש' – סדרת המכתבים של הרבי – ובעמוד הנפתח מוצאים התייחסות מהרבי אל הפנייה".
 
עמנואל היה ספקן. מעולם לא האמין בתופעות לא קונבנציונליות. אך הפעם ידע כי אין לו מה להפסיד ולכן נענה להצעה. הוא שטח על הכתב את מצבו החמור של חמיו והכניס את מה שכתב אל בין דפיו של כרך "איגרות קודש" שהיה שם בגן.
 
תשובתו של הרבי שבעמוד הנפתח התייחסה למצב דומה של חולה, והרבי ציטט בין דבריו את מאמר חז"ל: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". עמנואל האמין כי זכה לברכתו הקדושה של הרבי וזיק של תקווה חדר ללבו.
 
באותו זמן בדיוק, מבלי לדעת על מעשיו של עמנואל, פנתה גיסתו לבית חב"ד ברמת-גן. היא החליטה להתחזק בתורה ומצוות לזכותו של אביה. אנשי בית חב"ד ברמת גן הציעו לה גם הם לפנות לרבי באמצעות "איגרות קודש" ולבקש את ברכתו לרפואת אביה.
 
כאשר פתחה הבת את הספר לקרוא את תשובתו של הרבי, היא נתקלה בציטוט מאמר חז"ל: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא"...
 
ביום שישי שלאחר מכן 'הוצלב' המידע. עמנואל ואשתו נפגשו בבית-הרפואה עם האחות מרמת-גן ועם בני משפחה נוספים, ותוך כדי שיחה, התברר לכולם כי תשובתו של הרבי חזרה על עצמה פעמיים! הכול נפעמו. "הלוואי", מלמלו כולם נרגשות. "שרק נזכה לכך", התלחלחו עיני הבנות. תחושת אמונה חזקה אפפה את כולם.
 
שבת בבוקר בבית-הרפואה. שלווה שבתית נסוכה על המחלקה. בשעה מוקדמת זו אין שאון של מבקרים. המאושפזים הרבים מתעוררים אט אט מתרדמת הלילה, אל יום נוסף של החלמה ושל תקווה. אחיות המשמרת סובבות בין המיטות, תרות אחר התרחשויות חריגות.
 
גם עמנואל התעורר. מזה מספר לילות שזו ה"משמרת" המשפחתית שלו. הוא לן בבית הרפואה לצד חמיו, סועד אותו ומסייע ככל האפשר. הוא ניצב כעת לצד מיטת חמיו, בוחן את גופו המשותק וחסר ההכרה. הוא פנה בתפילה חרישית לריבון העולמים, כי יעשה חסד וישיב לחמיו את חושיו. הוא, עמנואל, אהבו כאילו היה אביו. "אנא, ריבונו של עולם", לחשו שפתיו, "נותרו לו עוד שנות חיים יפות, טובות ונעימות. תן לו ולנו ליהנות מהן".
 
לפתע הוא נבעת על מקומו. צמרמורת אחזה בכל גופו. עיניו של חמיו נפקחו לרווחה, כאילו הכרתו שבה אליו. לאחר ההלם הראשוני התעשת עמנואל ויצא מיד את החדר על מנת להזעיק את אחת האחיות. כשחזר לחדר, התדהמה הייתה גדולה שבעתיים. חמיו ישב על המיטה וביקש ממנו מעט מים לשתות...
 
באותם רגעים הכו בתודעתו של עמנואל דברי חז"ל שצוטטו בתשובתו (הכפולה) של הרבי: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא". זהו זה! ברכתו של הרבי התממשה אכן בשבת...
 
רופא המחלקה שהוזעק למקום קבע, כי מצבו של חמיו של עמנואל הוטב לבלי הכר וכי כנראה יוכל להניע את כל אברי גופו. הוא לא מצא כל הסבר הגיוני לשיפור.
 
בימים שלאחר מכן המשיך מצבו הרפואי של החותן להתקדם במהירות. הוא הצליח לרדת ממיטת חוליו והחל להסתובב בחופשיות במסדרונות.
 
סיפור הנס הכה גלים ואנשים רבים הביטו על חמיו של עמנואל כעל נס מהלך. רופאים ממחלקות אחרות באו להיות עדים בעצמם לנס שאירע.
 
ימים ספורים לאחר מכן השתחרר החולה-הבריא מבית-הרפואה, שכן לא נותר כל טעם להשאירו שם.